*, ש"ז, מ"ר מַלְוִים, סמי' מַלְוֵי, — מי שֶׁהִלְוָה כסף לזולתו: צריך שיניח (בשטר חוב) מקום המלוה מקום הלווה מקום המעות ומקום הזמן (גיט' ג ב). ואלו (ממלוי ברבית) עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים (ב"מ ה יא). כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא לוה עמו (ב"ב י ג). מי נשבע תחילה מלוה נשבע תחילה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון (ב"מ לה.). שני לווין ומלוה אחד ושני שטרות (שבוע' מז:). שני מלוין ולווה אחד ושני שטרות (שם). מלוי ריבית יותר ממה שמרויחין מפסידין ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם1 ותורתו אמת2 ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שהיה ריוח בדבר לא היה כותבו (ר' שמעון, ב"מ עה:). א"ל ההוא צדוקי לר' יהודה פניך דומין אי כמלוי רביות אי כמגדלי חזירין (נדר' מט:). אוצרי פירות ומלוי רבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים (ב"ב צ:). — °ומַלְוֶה סתם במשמ' זו: לפנים מלוה הייתי וכסף לי תועפות, דמי בני עירי מציתי והם הראו לי פנים יפות (יל"ג, גלגל החוזר).
1 במקום שוטה, כזב.
2 כך במשנ' מנֻק' דפוס אמסטרדם, ליבורנו ווינה. וכך גם קריאת הספרדים.