*, א) ת"ז, — שמלחו אותו, שיש בו טעם מלוּח: דג טמא מליח ודג טהור תפל (תוספתא תרומ' ט ב). אמר הרי עלי כבשר מליח כיין נסך (נדר' ב ד). דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח (ירוש' תרומ' י ז). אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף (ר' חייא בר אבא, ברכ' לח:). האוכל עלי קנים ועלי גפנים וכו' ודג מליח שאינו מבושל כל צרכו (שם נה.). דג מליח מותר לטלטלו (שבת קכח.). אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב (שמואל, חול' קיג.). — ובסהמ"א: דג שמלחו עכו"ם וכו' מליח אינו כרותח (רמב"ם, מאכ' אסור' יז יז). כי ים פלשתים מר מאוד ומליח ואם יאסרו לאדם או לבהמה ידיהם ורגליהם וישליכום שם יצופו עליהם (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' ט). — ב) ש"ז, הַמָּלִיחַ, דבר מָלִיחַ, דג מָלִיחַ: (הנודר) מן המליח1 אינו אסור אלא מן המליח של דג (אם אמר קונם) מליח שאיני טועם אסור בכל המלוחים (נדר' ו ג). הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו (ברכ' ה ז). אם היה רגיל לאכול צנון או מליח אחר סעודתו הרשות בידו (רשב"ג, תענ' ל.). פת הבא תחלה לפני מזון ופת הבא עם המליח לאחר המזון (ר"ח בן גמליאל, תוספת' ברכ' ד י). אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח (שם יו"ט ג יו). כל סעודה שאין בה מליח2 אינה סעודה (רב, ברכ' מד.). ובמקום שעושים את המליח עיקר (ר' יונתן, ירוש' שם ו ז).
1 בקטע כ"י גני' של משניות מנֻקדות: מן הַמָּלִיַחְ.
2 כך בכ"י, ובנוסח' הדפוס מלח.