ש"ז, בכנ' מְנוּסִי, — א) שה"פ של מי שהוא נָס משדה הקטל במלחמה וכדומ', Flucht; fuite; flight: ואבד מָנוֹס מקל וחזק לא יאמץ כחו וגבור לא ימלט נפשו (עמו' ב יד).  ואבד מָנוֹס מן הרעים ופליטה מאדירי הצאן (ירמ' כה לה). וגבוריהם יכתו וּמָנוֹס נסו ולא הפנו (שם מו ה). — ובמליצה, במשמ' הצלה מרעה: הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מָנוֹס ממני (תהל' קמב ה). ועיני רשעים תכלינה וּמָנוֹס  אבד מנהם (איוב יא כ). — ב) מקום שאדם נס שמה כדי להמלט מאויב, ובהשאלה מחסה ומגן בעת צרה: מגני וקרן ישעי משגבי וּמְנוּסִי משעי מחמס תשעני (ש"ב כב ג). יי' עזי ומעזי וּמְנוּסִי ביום צרה (ירמ' יו יט). כי היית משגב לי וּמָנוֹס ביום צר לי (תהל' נט יז). — ובתו"מ: ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך (ר"א הקפר, אבות ד כב). והלא הקב"ה שונא ע"ז ונתן מנוס למשה אצל ע"ז (מד"ר שמות א). — ואמר המשורר: וכמו תנים שואפים אל רוח משושנו, וחשנו היום כפופים אל בית אל מנוסנו (רמב"ע, חרדים). — ובהשאלה, אפשרות להמנע מעשות דבר: ואני סבור שאין לך מנוס מחקור בשאלת הגזרה והבחירה (ר"י א"ת, כוזרי ה יט). שהפסוקים התוריים מהם מה שהונחו כפי פשוטיהם ומהם מה שהונחו במלות אין מנוס לבלתי עשות להם ביאור (ראב"ד, הקד' אמו"ר).