*, (מנוול), ת"ז, לנק' מְנֻוֶּלֶת, (מנוולת). —  מְכֹעָר מאד, ההפך מן יפה: בתגלחת הטומאה (של האשה) יפר שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת (נזיר ד ה). מיחוי קרביו וכו' שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך מזבח מנוול (ר' יוחנן, ירוש' פסח' ו א). אין לך מנוול ומשוקץ כשור בשעה שאוכל עשב (מד"ר שה"ש, לסוסתי). ובהשאלה, במשמ' רוחנית, רָשָׁע: בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (קדוש' ל:). —  ואמר הפיטן: חסום מנֻול מלהרשיע, קצוף במסטין מלהסטין (ר' יצחק כהן החבר, אדון בפקדך, סליח' לערב ר"ה).