1 עי' הערה לקמן.

2 כך הכתיב בסמך בכל נוסחאות הדפוס בכל מקום, ובמדב"מ מסאמא, באלף אחרי הסמך, ובכ"י עם גפה"ע של הרמב"ם מְשָׂמָא. ובמשנה מנֻקד' דפוס ליבורנו נקוד מַסְמָא. ולא נתברר עד כה לא שרש מלה זו ולא משמ' בדיוק. בגמ' (נדה סט:) אמרו על אבן מסמא: דכתיב והיתית אבן חדה ושומת על פום גובא, ע"כ, וכך גם רה"ג בפרושו לכלים: אבן מסמא אבן שהיא שומה. ר' נתן בהערוך: אפי' שמו אבן על עשרה מרכבות ורכב הזב ע"ג האבן כל המרכבות שתחת האבן טמאות זה פי' אבן מסמא וכו' ורב האי גאון ז"ל פי' בפרק אמר ר"ע לענין ע"ז אבן מסמא כדכתיב ושומת על פום גובא שאם יש אבן על משכב זב או זבה וישב אדם על האבן אע"פ שלא נגע אדם במשכב שהאבן חוצצת וכו' פ"א אבן מסמא דריש פרק דם הנדה אבן גדולה שאינה מטלטלת. ע"כ. רש"י בגמ' שבת פב: באבן מסמא ששמוה ע"ג יתידות וכלים תחתיה. ע"כ. ובגמ' נדה נה: אבן גדולה המושמה על הכלים. ותוספות בשני אלה המקומות בשם ר"ת ור"ש: אבן גדולה שהיא כבדה ובגדים תחתיה וכבדה כל כך עד שאין ניכר כובד הזב היושב עליה ועל הבגדים. וכעין זה הרמב"ם: ולו כאן פאצל בין ג'סם אלזב וג'רם אלמרכב חג'ר מג'עול הנאך וכו' והד'א הו שרח אבן מְשֶׂמָא מן קולה ושומת על פום גובא, ע"כ, — ובעבר': ואפילו אם היה מבדיל בין גוף הזב לגשם המרכב אבן מושמת שם וכו' וזה פירוש אבן משמא מאֹמרו ושומת על פום גובא. ורגלים לדבר כי הכתיב בגוף המשנה ובגוף הערבי של הפרוש בשׂין הוא הכתיב של הרמב"ם בעצמו, עפ"י פרוש הגמרה, וכך גם הנקוד. ואפשר שגם הכתיב מסאמא באלף בין הסמך והמם שבמדב"מ גם הוא כתיב מכֻון עפ"י פרוש הגמרה. וכבר טען י' לוי על פרוש הגמרה כי מן שומת היה צ"ל משמא ולא מסמא. אך טענה זו אינה חזקה ביותר, כי אולי נשתנה אח"כ השין בסמך, וכבר ראינו כי הרמב"ם גרס באמת משׂמא בשׂין. ופרושו של לוי וגזרתו מערב' שׂמּה سمة במשמ' כסוי כבר דחה Fleischer בהשגות שם. אבל שתי טענות אחרות יש לטען על פרוש הגמרה, מצד הדקדוק ומצד הענין. כי ראה ראינו שבכל הנוסחאות בסוף המלה מסמא אלף, רק במקום אחד בספרא מסמה (ספרא פרש' מצורע, בראש פרק ג), בהא בסוף, — והנה אבן לשון נקבה גם בכל התלמוד, ומשרש שום היה צ"ל מושמה או לפחות מוסמה. שמע מזה שהמלה מסמא אינה פעל אלא שׁם. ומצד הענין קשה למה הצטרכו כאן למלה מיוחדה זו, כי בכל המאמרים שבאה בהם המלה היה מספיק לאמר ע"ג אבן, ולא יותר, ואם רצו בקצת יותר באור היה אפשר להשתמש בהמלה הרגילה מונחת. אלא ודי יש בהמלה מסמא דבר מציין את האבן מצד עצמה. והנה כבר שער י' לוי, והסכים לזה גם יסטרוב, כי המלה מסמא נגזרה מן סמיא, במשמ' סומא, עוֵּר, אלא שטעו שניהם בכונת הדבר, כי לוי אמר שהכונה באבן מסמא היא מין אבן שקוראים לה בגרמנית Blendstein, שמשתמשים בה לצפוי הבנין, ויסטרוב סבר שהכונה במסמא אבן שמכסה את החלל. ושתי הכונות האלה אין להן מקום כאן. ואף קוהוט בעה"ש, שהעיר יפה על המלה הערב' חג'ר אַצַמּ حجر اصمّ, קלקל בעצמו את מציאותו מפני שטעה בפרוש האמתי של חג'ר אצמ בערב', כי איננה כלל ungeformter Stein, אלא: אלתי ליש פיהא ח'רק ולא צדע, — ובעבר': שאין בה סדק ולא נקב. ונסתעפה משמ' זו מעצם משמ' צמּ صمّ בענין חֵרשוּת, וחג'ר אצמּ, אבן חֵרשה, שהכל סתום בה, ורגלים לדבר כי זו היא הכונה גם במלה מסמא שאנו עֹסקים בה, ור"ל בזה אבן שאין בה שום סדק שדרך בו תהיה הטומאה בוקעת ועולה מן הטומאה שתחתיה או בוקעת ויורדת ממה שעל גבה. ומציאות מלה זו במשמ' זו בעברית יש לבאר בשני דרכים. אפשר, כי במקום השרש צממ בערב' היה בזמן קדום משמש בעבר' שרש סמא במשמ' חרשוּת, וממנו נסתעף השם מסמא לאבן כמו בערבית, ואח"כ יצאה שרש סמא במשמ' החרשוּת מן השמוש, מפני שהשרש חרש נתפשט יותר, אך השם מסמא בענין האבן נשאר עוד והיה עוד ידוע בזמן שנקבעו הלכות טומאה, אולי אצל הכהנים, כי אין ספק בדבר כי אלו הן משניות קדומות עוד מזמן הבית השני, ואח"כ נשכחה כונת המלה מסמא, ופרשוה בזמן מאוחר בדרך דרש. ואפשר שנגזר השם מסמא באמת מהשרש סמא בענין עורון, ובעברית הסתעפה משמ' האבן שאין בה סדק וכל מעבר ממֻשג העורון תחת שבערב' הסתעפה ממֻשג החרשוּת, כי שני אלה המושגים דומים.

3 הראב"ד בפרושו כתב מוסמא.

4 בגמ' (ע"ז מז:) בכ"י מ': מוסמא.