ש"ז, סמי' מִסְפַּד, בכנ' מִסְפְּדִי,— הֶסְפֵּד, קינה ובכי ודברי צעקת אבל על מת, או על צרה וכדומ', Klage; doléance; lamentation: ויספדו שם (על יעקב) מִסְפֵּד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראש' נ י).  לכן כה אמר יי' אלהי צבאות אדני בכל רחבות מִסְפֵּד ובכל חוצות יאמרו הו הו (עמו' ה יו).  ויקרא אדני יי' צבאות ביום ההוא לבכי וּלְמִסְפֵּד ולקרחה ולחגר שק (ישע' כב יב).  על זאת אספדה ואילילה אילכה שולל וערום אעשה מִסְפֵּד כתנים ואבל כבנות יענה (מיכ' א ח).  מִסְפַּד בית האצל (שם יא).  על כל גגות מואב וברחבתיה כלה מִסְפֵּד כי שברתי את מואב ככלי אין חפץ בו (ירמ' מח לח). בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מִסְפַּד תמרורים כי פתאם יבא השדד עלינו (שם ו כו).  וספדו עליו כְּמִסְפֵּד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור (זכר' יב י).  והקריחו אליך קרחה וחגרו שקים ובכו אליך במר נפש מִסְפֵּד מַר (יחזק' כז לא).  הפכת מִסְפְּדִי למחול לי (תהל' ל יב).  ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים וצום ובכי וּמִסְפֵּד שק ואפר יצע לרבים (אסת' ד ג). — ולתשובה: וגם עתה נאם יי' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי וּבְמִסְפֵּד וקרעו לבבכם וכו' ושובו אל יי' (יוא' ב יב-יג). — ואמר בן סירא: המר בכי1 והתם2 מספד ושית אבלו כיוצא בו (ב"ס גני' לח יז). — ובתו"מ: אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומושב ומספד היה לפלוני במקום הזה (כתוב' ב י).  אמר להם (הקב"ה למלה"ש) מה לכם קושרין מספד בענין הזה שורות שורות (מד"ר איכ', פתיח'). —  ואמר המליץ: הנמצא איד כמו אידו, ואם יש פיד כמו פידו, ואם מספד כמספדו, אשר יאמר היום (ראב"ע, האספו משכילים).  לו יחזו תנים תמונתו או משפתו אחזו מדבר, אז לקחו זמר מקום מספד גם יענה לא שכנה מדבר (רמב"ע, תרשיש א קצ). — ואמר המקונן: אז בחטאנו ירב מקדש ובעונותינו נשרף היכל בעיר שחבר לה קשרו מספד וצבא השמים נשאו קינה (קינ' ליל ת"ב, ספרד', אז בחטאנו). — ועי' אֵבֶל.