°1,  ש"נ, מ"ר מַסָּרוֹת,  — א) כמו סימן: אמר מ' ר' סעדיה זצ"ל לעינין כ"ב אותיות שהן עיקר המילין לכל לשון הקדש כי י"א מהם תשמש בתחילת התיבות ובתוכם ובסופם ועשה מסורתם אית"ן בשלו"ם כ"ה והי"א האחרות לא תשמש ולא תרכב על זולתה בלתי היא מורכבת ועשה מסרתם ט"ח ספ"ר גז"ע צד"ק (תשו' דונש על רסע"ג 6). —  ב) כמו *ב. מָסֹרֶת: וכמו מה שיש לאותיות ובכל מהמעשה בלשון אדונות וזה נכתב במסרה וכמו מה שיש לחית ולעין מהמעשה במלת מה כשהיא סמוכה להם וזה ג"כ נמצא במסרה ואין טעם להאריך בספרנו זה בו (ר"י א"ת, הרקמה לריב"ג ב).  ואמר בעל המסרה כל לשון טפשותא כתוב (הפעל והשם סכל) בסמך (רד"ק, שרש סכל).  פֹרֹאתיו הרוב נכתבו הריש קודם האלף והמסרה תבא עליהם כי שנים נכתבו אלף קודם לריש (שם, שרש פאר).  ועשו בזה חבורים והם ספרי המסרה ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול עשו הקרי וכתיב להיותו מסופק במה שמצא (אפודי, ז).  שמנה יוצאים מכללי, הנם במסרה שם תמצאם, זרים בל ישכנו באהלי (ר"מ פרובינצלו, בשם קדמון על דקדוק ה:).  גם יתלונן תחתיו כל בן חוסה, אפס שמנה בו משותפים, שמם במסרה בל יכוסה (שם יא:). והם אלו מגדולי חכמי בעלי המסרות שיש חלוקים רבים בין בן אשר ובין בן נפתלי (קורא הדורות, פרק ב).