°, ש"ז, מ"ר מַפִּיקִים, — שֵׁם לנקודה בהא בסוף תבה לסימן שהיא יוצאת במבטא ואינה נחה: ולה שפחה וכו' ד ג' במפיק וקמץ וא' בלא מפיק (מסור' בראש' יו א). מפיק הא (שם כה לא). וההא באחרונה נח גם במפיק סימן לשון נקבה (ראב"ע, יסוד מורא יא). והרפים והדגושים והמבולעים וכו' והשלמים והמפיקים והנמצאים (הוא, הקד' ספר מאזנים). והמפיקים ההא באחרונה (עם נקודה בתוכה) פעם הוא שורש כהא ונוגהּ כאור תהיה ויש לשון נקבה ידהּ ליתד תשלחנה (שם ג:). ויתכן להיות גֻשמהּ מבנין שלא נזכר פועלו והמפיק לתפארת הקריאה לא לצורך המפיק (רד"ק, שרש גשם). — וגם בשאר אותיות: מפיק כמו אליו פִּי קראתי (רד"ק, מכלול, שדה"פ). — ואמר המליץ: ויונת חן מקננת בחיק אב ממלא יום ליום טרפה ומספיק, חשבוה בהא רפה אבל עת בחנוה מצאוה במפיק (ר"י חריזי, תחכמ' נ).