*, ש"נ, מ"ר מִקְשָׁאוֹת, —  כמו ב. מִקְשָׁה:  המשמר זרעים מפני עופות ומקשאות מפני החיה (תוספת' שבת יח ו).  היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון (שם ב"מ ח ו).  עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות1 ובמדלעות (שבי' ב א).  מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה (שם ב). —  ומ"ר *מקשיות:  לא סוף דבר בשיש בו מקשה ומודלה וכו' שבני אדם עתידין ליטע במקשיות ובמדלעות (ירוש' שם ב א). —  ובסהמ"א:  שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר כמקשאות והמדלעות (רמב"ם, שכירות יב ד).