מִשְׁבָּת
1, ש"ז, מ"ר בכנ' מִשְׁבַּתֶּיהָ, – מִשְׁבַּת אֻמָּה, הזדעזעות גמורה שמביאה לידי שֶׁבֶר שלם, allgem. Zerrüttung; délabrement; decay: בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה ראוה צרים שחקו על מִשְׁבַּתֶּהָ2 (איכ' א ז).
1 אמרו הקדמונ' והחדשים שהוא מן שָׁבַת, ועי' הערה לקמן.
2 כך בנוסחה המסורה, ותרגמו השבעים μετοιϰεσια, ר"ל שִביה. ונראה כי קראו מַשְׁבִּתָהּ. המפרשים הקדמונ' וגם רב החדשים פרשו מלשון שבת, ר"ל הפסק, אך זה קצת דחוק. קצת החדשים הגיהו מְשֻׁבָתָהּ וכדומ'.