1, פּ"ע, שָׁבְתָה, שָׁבָתָה, שָׁבָתוּ, תִּשְׁבֹּת, יִשְׁבֹּת, תִּשְׁבַּת, תִּשְׁבֹּת, תִּשְׁבְּתוּ, יִשְׁבְּתוּ, יִשְׁבֹּתוּ, – א) שבת דבר, שבתה המלאכה וכדו', חדל להיות, נגמר ופסק, aufhören, enden; cesser, finir (de); to cease, end:  עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא יִשְׁבֹּתוּ (בראש' ח כב). וַיִשְׁבֹּת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן (יהוש' ה יב). שָׁבַת משוש תפים חדל שאון עליזים שָׁבַת משוש כנור (ישע' כד ח). גרש לץ ויצא מדון וְיִשְׁבֹּת דין וקלון (משלי כב י). שָׁבַת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו (איכ' ה יה). מלאכה גדולה אני עשה ולא אוכל לרדת למה תִשְׁבַּת המלאכה כאשר ארפה (נחמ' ו ג). — ושָׁבַת האדם במשמ' זו, חדל להיות: ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שָׁבַת נגש שָׁבְתָה2 מדהבה (ישע' יד ד). נשמו מסלות שָׁבַת עבר ארח (שם לג ח). זקים משער שָׁבָתוּ בחורים מנגינתם (איכ' ה יד). — ושָׁבַת מהיות במשמ' זו, חדל להיות: אם ימושו החקים האלה מלפני נאם יי' גם זרע ישראל יִשְׁבְּתוּ מהיות גוי לפני כל הימים (ירמ' לא לה). —  ב) ושבת העובד, המדבר מעבודתו, מדבורו וכדו', חדל מלעבד, מלדבר, הפסיק עבודתו: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וַיִּשְׁבֹּת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שָׁבַת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות (בראש' ב ב-ג). וַיִּשְׁבְּתוּ העם ביום השביעי (שמות יו ל). ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תִּשְׁבֹּת (שם כג יב). כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שָׁבַת וינפש שם לא יז. ששת ימים תעבד וביום השביעי תִּשְׁבֹּת בחריש ובקציר תִּשְׁבֹּת (שם כד כא). כלם מנאפים כמו תנור בערה מאפה יִשְׁבּוֹת מעיר3 מלוש בצק עד חמצתו (הושע ז ד). וַיִּשְׁבְּתוּ שלשת האנשים אלה מענות את איוב (איוב לב א). — ושָׁבַת  האדם שַׁבַּתּוֹ4: שבת שבתון הוא לכם וכו' מערב עד ערב תִּשְׁבְּתוּ שבתכם (ויקר' כג לב). ובהשאלה שָׁבְתָה הארץ  שָׁבְתָה שַׁבַּתָּהּ, לא עבדו אותה בשנת השבת, שנת השמטה: כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וְשָׁבְתָה הארץ שבת ליי" (שם כה ב). אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אוביכם אז תִּשְׁבַּת הארץ והרצת את שבתתיה כל ימי השמה תִּשְׁבֹּת את אשר לא שָׁבְתָה בשבתתיכם בשבתכם עליה (שם כו לד–לה). למלאות דבר יי' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שָׁבָתָה (דבהי"ב לו כא). — ואמר בן סירא: אשרי איש לא חסרתו נפשו ולא שבתה תוחלתו (ב"ס  גני' יד ב). כשבות מת ישבות זכרו והנחם עם צאת נפשו (שם שם לח כג). — ובתו"מ: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וכי איפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה, דבר אחר שבות ממחשבת עבודה (מכי' יתרו, מסכ' דבחדש ז, סט:). שבת ליי' שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר אף את שבות ממאמר (ר' אבהו, ירוש' שבת טו ג). שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום (שבת יב:). נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש (ר"ש בן לקיש, ביצה טז.). לא ישבתו, מכלל ששבתו (רבי יהושע, מד"ר בראש' לג.) — *ובמשמ' עשה שבת במקום זה או זה: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון וכו' לן נותנין לו פרנסת לינה, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות (פאה ח ז). חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בש"א ערוב לכל חבורה וחבורה (ערוב' ו ו). המניח ביתו והולך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל הרי זה אוסר (שם ח ה). ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער וכו' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד (פסח' ג ז). הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים (נדר' ג י). כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע וכשבאו תלמידיו אצלו וכו' אמר להם ומי שבת שם, אמרו לו ר' אלעזר בן עזריה, אמר להם אפשר ששבת שם ר' אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר (מכי' בא, מסכ' דפסחא טז,  יח: ). בכל מקום האדם לן ואין שובת בכל מקום (ירוש' מעשר' ב ג). שבת בתל שהוא גבוה עשרה וכו' מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה (ערוב' טו.). עכו"ם ששבת חייב מיתה (ר"ל, סנה' נח:). — *ובצרוף מסֻפק, שובתי הרגל5: ומעשה בר' אילעאי שהלך אצל ר' אליע' ללוד אמ' לו מה זה אלעי אי אתה משובתי הרגל לא אמרו אין שבחו של אדם להניח ביתו ברגל (תוספת' סוכה ב א). — ובתפלה: לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו (לאל אשר שבת, שחר' לשבת). — *ושבת האור, דלק בשבת, ביום הכפורים וכדו': שמואל אמר לפיכך מברכין על האש במוצאי שבתות שהיא תחילת ברייתה, רב הונא בשם רבי אבהו בשם רבי יוחנן אף במוצאי יום הכיפורים מברך עליה שכבר שבת האור כל אותו היום (ירוש' ברכ' ח ו). א"ר יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכיפורים וכו' כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים (פסח' נד.). — *ושבתה המלח: ולא תשבית מלח, הבא מלח שאינה שובתת6 ואיזו זו מלח סדומית(מנח' כא.). — *ושבת מתוך מקום, נעדר ממנו: דבר אחר על משבתיה, זה רבן יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה (מד"ר איכה א ז). — בינו' פָעוּ', *שָׁבוּת: והיתה שבת הארץ לכם, מן השבות בארץ אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית ובית הלל אומרים אוכלים (ספרא בהר פרק א, ויס, קו.). 

— נִפע', נִשְׁבַּת, נִשְׁבְּתוּ, — כמו קל, חדל מלהיות: וְנִשְׁבַּת מבצר מאפרים וממלכה מדמשק (ישע' יז ג). למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם ונשברו וְנִשְׁבְּתוּ גלוליכם (יחזק' ו ו). ובתחפנחס חשך היום בשברי שם את מטות מצרים וְנִשְׁבַּת בה גאון עזה (שם ל יח). ונתתי הארץ שממה ומשמה וְנִשְׁבַּת גאון עזה (שם לג כח).

— הִפע', הִשְׁבִּית, הִשְׁבַּתָּ, הִשְׁבַּתִּי, הִשְׁבָּתִּי, הִשְׁבַּתִּיךָ, הִשְׁבַּתִּים, הִשְׁבִּיתוּ, הִשְׁבַּתֶּם, הִשְׁבַּתנוּ, מַשְׁבִּית, לְהַשְׁבִּית, לַשְׁבִּית, הַשְׁבִּיתוּ, אַשְׁבִּיתָה, תַּשְׁבִּית, יַשְׁבִּית, יַשְׁבֵּת, תַּשְׁבִּיתוּ, — א) השבית האדם או האל את פלוני ממלאכתו, השבית אותו לבלתי יעבד, עשה שישבת וחדל ממלאכה: ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ וְהִשׁבַּתֶּם אתם מסבלתם (שמות ה ה). מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם וליי' אלהי ישראל וכו' וְהִשְׁבִּיתוּ בניכם את בנינו לבלתי ירא את יי' (יהוש' כב כד-כה). הנני אל הרעים ודרשתי את צאני מידם וְהִשְׁבַּתִּים מרעות צאן (יחזק' לד י). — והשבית את הסוסים מבוא: וַיַּשְׁבֵּת את הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש מבא בית יי' (מ"ב כג יא). —  ובקצור השבית אשה מזונה, במק' השבית אותה מהיות זונה7: וְהִשְׁבַּתִּיךְ מזונה וגם אתנן לא תתני עוד (יחזק' יו מא). —  ובשנוי המֻשא, השבית את המלאכה, המלחמה, הריב וכדו', במק' השבית את האדם ממלאכתו וכדו', עשה שיחדלו ממנה; ופקדתי על תבל רעה ועל רשעים עונם וְהִשְׁבַּתִּי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל (ישע' יג יא). והבאתי רעי גוים וירשו את בתיהם וְהִשְׁבַּתִּי גאון עזים ונחלו מקדשיהם (יחזק' ז כד). וְהִשְׁבַּּתִּי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה (הושע ב יג). מדינים יַשְׁבִּית הגורל8 ובין עצומים יפריד (משלי יח יח).  ויאמרו צרינו לא ידעו ולא יראו עד אשר נבוא אל תוכם והרגנום וְהִשְׁבַּתְּנוּ את המלאכה (נחמ' ד ה). ויהי כשמע בעשא ויחדל מבנות את הרמה וַיַּשְׁבֵּת את מלאכתו (דהי"ב א ה). — ב) והשבית פלוני דבר או בעל חיים ממקום, מאנוש, מפני האדם, במשמ' השבית אותו מלהיות שם, עשה שלא יהיה, הכרית אותו, austilgen; exterminer;  -ate:  שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תַּשְׁבִּיתוּ שאר מבתיכם (שמות יב יה). ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וְהִשְׁבַּתִּי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם (ויקר' כו ו). אמרתי אפאיהם אַשְׁבִּיתָה מאנוש זכרם (דבר' לב כו). סורו מני דרך הטו מני ארח הַשְׁבִּיתוּ מפנינו את קדוש ישראל (ישע' ל יא). וְהִשְׁבַּתִּי מערי יהודה ומחצות ירושלים קול ששון וקול שמחה (ירמ' ז לד). בא יבוא מלך בבל והשחית את הארץ הזאת וְהִשְׁבִּית ממנה אדם ובהמה (שם לו כט). ונאספה שמחה וגיל מכרמל ומארץ מואב ויין מיקבים הִשְׁבַּתִּי (שם מח לג). וְהִשְׁבַּתִּי זמתך ממך (יחזק' כג כז). וְהִשְׁבַּתִּי זמה מן הארץ (שם שם מח). כה אמר אדני יי' והאבדתי גלולים וְהִשְׁבַּתִּי אלילים מנף ונשיא מארץ מצרים לא יהיה עוד ( שם ל יג). וכרתי להם ברית שלום וְהִשְׁבַּתִּי חיה רעה מן הארץ (שם לד כה). סיגים הִשְׁבַּתָּ כל רשעי ארץ (תהל' קיט קיט).9 וישב פניו לאיים ולכד רבים וְהִשְׁבִּית קצין חרפתו לו בלתי חרפתו ישיב לו (דניאל יא יח). — ועם למ"ד היחס, השבית גואל לאלמנת המת וכד': וְהִשְׁבַּתִּי למואב נאם יי' מעלה במה ומקטיר לאלהיו (ירמ' מח לה). ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך יי' אשר לא הִשְׁבִּית לך גאל (רות ד יד). והשבית את המלח מעל המנחה, נתן למלח שלא יהיה עליה: וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תַּשְׁבִּית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח (ויקר' ב יג). —  ובלי השלמה משמ' הכרית והשמיד: וְהִשְׁבִּית את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה (מ"ב כג ה). כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וְהִשְׁבַּתִּי ממלכות בית ישראל (הושע א ד). שמעו זאת השאפים אביון וְלַשְׁבִּית ענוי ארץ (עמ' ח ד). למען צורריך לְהַשְׁבִּית אויב ומתנקם (תהל' ח ג). —  ובתו"מ: יהי רצון מלפניך יי' אלהי ואלהי אבותי שתשבור ותשבית עולו של של יצר הרע מלבינו וכו' יר"מ יי' אלהי ואלהי אבותי שתשביתהו מעלינו ותכניעהו (תפלת ר' תנחום בר איסכולסטיקא, ירוש' ברכ' ד ב). — ובסהמ"א: וחייבים אתם להשביתן (את השפחות) בשבת מעשות מלאכה (תשו' גאו' שערי צדק, הלכות עבדים, ו). אחד מהן (מהשותפים) והתנה בפני שלשה שאינו קונה כלום בשותפות והשבית את הממון שלחבירו והותירו בעיניו ולא נשא ונתן בו וכו' אין על זה כלום כאשר השבית את הממון מן הסחורה (זכרון לראשונים תרמ"ה סי' תכו, 221). ישב רוחו, רוח מערבי להשבית הקרח ויזלו מים (רש"י, תהל' קמז יח).

— הָפע', °הָשְׁבַּת, הושבת, — שהשביתו אותו: שנחלקו גם כן חכמים שאם תהיה היציאה כשרה במקום המושבת לבד או אם תהיה כשרה גם במקום המחולל ר"ל להיות האינם ישראלים נמצאים וכו' טען החכם ר' ישועה נ"ע כי אפילו אם יהיה המקום מושבת ר"ל תוך העיר לא יתכן לעשות כאלו המעשים כל שכן מחוץ לעיר בהיות המקום מחולל  (אהרן הקראי, גן עדן, ענין שבת יג, לא.).