1, ש"נ, מ"ר מְשִׁסּוֹת, — היה לִמְשִׁסָּה, שהאויב שסה אותו: ונטשתי את שארית נחלתי ונתתים ביד איביהם והיו לבז וְלִמְשִׁסָּה לכל איביהם (מ"ב כא יד). והיו שאסיך לִמְשִׁסָּה וכל בזזיך אתן לבז (ירמ' ל יו). היו לבז ואין מציל מְשִׁסָּה ואין אמר השב (ישע' מב כב). והיה חילם לִמְשִׁסָּה ובתיהם לשממה (צפנ' א יג). הלוא פתע יקומו נשכיך ויקצו מזעזעיך והיית לִמְשִׁסּוֹת למו (חבק' ב ז). — נתן את פלוני לִמְשִׁסָּה, עשה שישסו אותו: מי נתן לִמְשִׁסָּה2 יעקב וישראל לבזזים (ישע' מב כד). — ואמר הפיטן: זכור את אשר עשה, ויהי לבז ולמשסה, וגזעו יעקר בכעיסה (ר"א קליר, זכור את). והיו למשסה שוסיך, ורחקו כל מבלעיך, ישיש ה' עליך, כמשוש חתן על כלה (ר"ש הלוי אלקובץ, לכה דודי).