1, ש"ז, מ"ר סמי' נִבְכֵי, — נִבְכֵי הַיָּם, כעין פיות בקרקע הים, שהאמינו הקדמונים שמשם מי הים יוצאים: הבאת עד נִבְכֵי2 ים ובחקר תהום התהלכת (איוב לח יו). — ואמר המליץ: ומה יועילו ללב כופר כל מימי נבך והאל אמר כבסי מרעה לבך (רסע"ג על חוי הבלכי, הוצ' דידזון 46). בעת אשר נחלי הששונות שטפו, ורגלי היגונות נדחפו, וכו' וישישו נבכי תהומות, וירקדו צבאות מרומות (ר"י בר' תנחום הירוש', מכת' לר"ד נכד הרמב"ם). — ואמר הפיטן: מי ים סוף הוצפו, נבכיהם לראשם צפו, סלית צרים ונשטפו (שמעון ב"ר יצחק, שבח והודאה, יוצ' ז' פסח). גם יערות עד הסיעו ממוסדות למו ותהומות מצולה מבין נבכיהן גרשו (אדם הכהן, מראה הערב והבקר ב ו). — ובהשאלה, נִבְכֵי המליצה והשיר: ובידי מצולות פניני תהלות ומור ואהלות נבכיו מקיאים (רמב"ע, לאנשי לבבות, כ"י בודלי'). והיו בהם שבעה בחורי חמד, ממבחר הקבוץ והלמד, משביחים נבכי ים השיר ומשבריו, ומשגיחים בעד אשנבי מסתריו (ר"י חריזי, תחכn' יו). — ונִבְכֵי עונות: נבכי עונותם על ראשם נשאו (מחז' אויניון, מגן ליוה"כ, אחוה).