פ"ע, — היה נָבָל, היה שָׁפֵל: אם נָבַלְתָּ1 בהתנשא ואם זמות יד לפה (משלי ל לב).

— פִע', נִבֵּל, תְּנַבֵּל, יְנַבֵּל, מְנַבֵּל, נִבַּלְתִּיךָ, — נִבֵּל את פלוני, בִּזָּהוּ: ויטש אלוה עשהו וַיְנַבֵּל צור ישעתו (דבר' לב יה). אל תנאץ למען שמך אל תְּנַבֵּל כסא כבודך (ירמ' יד כא). — ובמשמ' גִּדֵּף, השליך עליו חרפה: כי בן מְנַבֵּל אב בת קמה באמה (מיכ' ז ו). — ובמשמ' לִכְלֵךְ ועשהו לא נקי: והשלכתי עליך שקצים וְנִבַּלְתִּיךָ ושמתיך כראי (נחו' ג ו). — ובתו"מ, נִבֵּל עצמו, עשה עצמו נָבָל, שָׁפֵל, מכֹער: אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים וכו' כל התורה כולה עמו (בן עזאי, אדר"נ יא). כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא (ר"ש בר נחמני, ברכ' סג:). בנוהג שבעולם פועל עושה עם בעל הבית ע"י שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו אבל הקב"ה מזהיר את ישראל ואומר להן אל תנבלו עצמכם בדבר רע ואני נותן לכם שכרכם (ר"ח בר אבא, מד"ר במד' י). כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה (שם). אל תהיה כפתח גדול שמכניס את הרוח ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים (מס' דא"ז א). — נִבֵּל אשה, עשה לה נְבָלָה: אנסהּ: זו יון שגזרו לנבל2 נשותיהן של ישראל (מדר' משלי ל). — ובפרט נִבֵּל פיו, הוציא מפיו דברים של נִבּוּל פה: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה (רב חנן, כתוב' ח:). כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם (רב חסדא, שבת לג.). מסיח עם אשה בשוק מנבל פיו דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש (מד"ר במד' י). — ובסהמ"א: עונות נבּלו נפשי ונהפך יקרך בוז והם שמוך כראי (ר"י חריזי, הענק קמ). בני לעולם הוי מנבל עצמך בבית המדרש ואפילו שישחקו עליך חבריך (ר"א הכהן, שבט מוסר טז).

— הִתפ', *הִתְנַבֵּל, — נִבֵּל עצמו: מי גרם לך להתנבל בדברי תורה על ידי שנשאת את עצמך בהון (ר"ע, מד"ר בראש' פא). הפרש בין אדם המתנבל במקום שמכיר לאדם המתנבל במקום שאין מכיר (שם במד' ט). אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזמה יגדל שערו שיתנבל ויצטער כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו (שם י). — ואמר המליץ: הרב נצור בת מבישה כי לא תשקוט עד עשות המזמתה תנה עינך עליה ולא תרף מן תרפה ותתנבל (ב"ז, תרג' ב"ס כו יא-יב).