נָדָא
פ"י, עתי' יִדָּא, — כמו נדח, הרחיק, דחה: וידא1 ירבעם את ישראל מאחרי יי' והחטיאם חטאה גדולה (מ"ב יז כא).
1 כך הכתיב, והקרי וַיַּדַח. ובאמת זהו הפעל הרגיל בכל המקרא במשמ' הרחיק אדם מאחרי פלוני, ואעפי''כ לא מהנמנעות הוא כי שמש קצת במשמ' זו גם צרוף נדא, וכן בערב' יש שרש נדה نده במשמ' הרחקה.