א) ת"ז, סמי' נְדִיב, לנק' נְדִיבָה, — שטבעו להתנדב; נְדִיב לֵב, שלִבּוֹ נוטה לנַדֵּב: קחו מאתכם תרומה ליי' כל נְדִיב לבו יביאה את תרומת יי' (שמות לה ה). כל נְדִיב לב הביאו חח ונזם וטבעת (שם כב). ויביאו הקהל זבחים ותודות וכל נְדִיב  לב עלות (דהי"ב כט לא). — רוּחַ נְדִיבָה, שרוצה לעזֹר: השיבה לי ששון ישעך ורוח נְדִיבָה תסמכני (תהל' נא יד). — ב) ש"ז, מ"ר נְדִיבִים, סמי' נְדִיבֵי, בכנ' נְדִיבֵמוֹ, — אדם חָשׁוּב, רם המעלה, שַׂר, Vornehmer; personne distinguée; distinguished p.: באר חפרוה שרים כרוה נְדִיבֵי העם במחקק במשענתם (במד' כא יח). מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נְדִיבִים וכסא כבוד ינחילם (ש"א ב ח). מה יפו פעמיך בנעלים בת נָדִיב (שה"ש ז ב). לא יקרא עוד לנבל נָדִיב ולכילי לא יאמר שוע (ישע' לב ה). על הר נשפה שאו נס הרימו קול להם הניפו יד ויבאו פתחי נְדִיבִים (שם יג ב). נְדִיבֵי עמים נאספו (תהל' מז י). שיתמו נְדִיבֵמוֹ כערב וכזאב וכזבח וכצלמנע כל נסיכמו (שם פג יב). שפך בוז על נְדִיבִים ויתעם בתהו לא דרך (שם קז מ). טוב לחסות ביי' מבטח בִּנְדִיבִים (שם קיח ט). אל תבטחו בִנְדִיבִים בבן אדם שאין לו תשועה (שם קמו ג). בי שרים ישרו וּנְדִיבִים כל שפטי ארץ (משלי ח יו). לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לְנָדִיב שפת שקר (שם יז ז). גם ענוש לצדיק לא טוב להכות נְדִיבִים עלי ישר (שם כו). כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נָדִיב אשר ראו עיניך (שם כה ז). שופך בוז על נְדִיבִים ומזיח אפיקים רפה (איוב יב כא). כי תאמרו איה בית נָדִיב ואיה אהל משכנות רשעים (שם כא כח). האמר למלך בליעל רשע אל נְדִיבִים (שם לד יח). — ג) שאֹהב לְהִתְנַדֵּב, לתת לאחר: רבים יחלו פני נָדִיב וכל הרע לאיש מתן (משלי יט ו). — ואמר המליץ: במלח פת אכול ורעה עשבים, ואל תשאל אגורה מנדיבים (רה"ג, שערי מוסר השכל יד). שלשה דברים ראוי לחמול עליהם מכל אדם דעתן שמנהיג משוגע וצדיק שמושל בו רשע ונדיב שהוא צריך לנבל (ר"י א"ת, מבח' הפנינ' לרשב"ג, מצות החכם לבנו). ואמר החכם מה הפצע שאין לו רפואה אמר כשיצטרך הנדיב אל הכילי וימנע ממנו (שם, שער זולת השאלה). ואמרו מי הנדיב מכל אדם אמר המתנדב עולמו זה לתקון עולם הבא (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' ז צא). — ולנק' נְדִיבָה: כל נדיב או נדיבת לב (ראב"ע שמות לה כב). — נדיב בחכמה וכדומ': ועמך בכל מלאכה לכל נָדִיב בחכמה לכל עבודה (דהי"א כח כא).