1, ש"ז, בכנ' נְדָנָהּ, — תער החרב, Scheide; fourreau; scabbard: וישב חרבו אל נְדָנָהּ (דהי"א כא כז). — ובתו"מ: כל ז' ימים (של אבֵלוּת) חרב שלופה (על בני המשפחה) ועד שלשים יום היא מתרפרפת ואינה חוזרת לנדנה2 עד י"ב חדש (מד"ר בראש' ק). — *ובהשאלה, להגוף ביחס להרוח: אמר המקום איני מחזיר להם (למתי דור המבול) רוחם לנדנה (תוספת' סנה' יג ו). שלא תהיה נשמתן חוזרת לנדנה (גמ' שם קח.). בשעה שאני מחזיר הרוח לנדנה איני מחזיר רוחן לנדניהן (ר' אחא, מד"ר בראש' כו). — ואמר המשורר במליצה: עלי קדקד זמן שלף חרבות ואת גופות בנותיו שם נדנים (רמב"ע, תרשיש א רכג). — ובסהמ"א: כששולף החרב מתרוקן הנדן (רש"י ויקר' כו לג). — ואמר המליץ: עד ראה יי' ויחמול על עני עמהו, ויאמר לחרב הרפי שובי אל נדן, ולא תחול יד איש באחיו לשפוך דם רעהו (שלום הכהן, ניר דוד יב). מלאך מליץ הטיף נפת שפתיה, מגד שמים פיה מגד עדן, שמע דוד והשיב חרב אל נדן, חס על בית נבל כי נשא פניה (שם ט). שלוף חרב על רעו עוד יש תקוה להשיבה אל נדנה (ב"ז, תרג' ב"ס כב כא). — ונדן הסכין וכדומ': יש אוסרין להכניס הסכין לנדנה שהוא מכניסה בו כל השנה וכו' ונ"ל שחומרה יתירה דמה יבלע הסכין מן הנדן אם מנקרה יפה יפה (הלבוש או"ח תנא ג). ויש שאין להם כלל נדן לסכין שלהם אלא הניחם כך אפילו לא במקום מוצנע (ר"א הכהן, שבט מוסר לו). — ובהשאלה: כי הגוף לרוח כנדן (ראב"ע בראש' ו ג). הנה הטחול הוא נדן לשמרי הדם (קאנון ג טו א ב). — ואמר המשורר: דעת שפתי מללו ברור בזאת חרבות אמרי מנדן הורקו (רע"פ, צבי מודח 109).