*, ש"נ, — שה"פ מן נָהַם: הנהימה1 שניהמתם לפני בהר סיני ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (ר' אבון, פסיק' רבתי כא). לאדם יש לו נהימה אף ללב יש לו נהימה (א"ב דר"ע, אות ל). — ובסהמ"א: אם היה הוא נוהם והם מקרקרין מיראתו ומנהימתו הן מקרקרין (רמב"ם, שחיט' ה יא). הוא נהימת התחלת המטר שמשמעת קול (רד"ק ירמ' י יג). — ואמר הפיטן: מספד מר אעשה ואקונן בנהימה, דברי שאגותי יתכו כימה (קינ' לת"ב, החרישו ממני). יצאה נשמתם באימה ובתוגה ובנהימה, על אלה יבכו עש כסיל וכימה (קינה, איך נוי חטאתי השמימה). דמו לטרף בנהימה, שלוח שן במהומה (ר' מנחם בר"מ, אין מושיע וגואל, שבת ב' חנכה).