נוּד, ש"ז, בכנ' נוֹדִי, נֹדִי, — שה"פ, הפרוד וההליכה ממקומו והנדידה ממקום למקום: נֹדִי1 ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך (תהל' נו ט). — והשתמשו בו הרבה המליצים והמשוררים: לכל זמן ולכל נדוד קצה ושפה, אך אין לנודי קץ וקצה עד אסיפה (ר"ש הנגיד, לכל זמן). ואסור תוך מצודת נוד, חברי התתרפו להתיר המצודה (הוא, ואל תנשי).  ונוד נכתב בספר האלהים עלי נפשי ושוט אל כל מדינה (הוא, מזמותי).  לא דמה שאת תנואת ידידו ואולם אל עזרני בחסדו, וגברני תמול חשק חביריו ואיך היום גברני בנודו (רשב"ג, זמן בוגד).  אבכה פרידת זה עלי הוד זה עד כי יקוד נודו בכי הוביש (רמב"ע, תרשיש ב כה).  בפרוד אם אהי נלכד ואם יאחז עקבי נוד, תרופתי בפי הכד וכל צריי בבטן נאד (שם עד). יונים בתוך קנם יקוננו על תור לכלהם כמו שליש, יבכו בלי דמע ומדמעי אשתה עלי נוד אוהבי שליש (שם ג ב).  מי יתנני כפרך אחי ובי תפגע תמותה בל קרוב אליך, נדתי ימי חיי עלי נודך והן אתאו קבר הוא מנת חלקך (הוא, קטע כ"י גני', ביד שפירא).  כלו חמודות לא נחקר הודו, על כן חרדות אלבש עלי נודו (ר"י הלוי, יודעי יגוני).  ברחמיו יהי פונה לעבדו ואל יבזה ענותו בגרותו וצוקיו וקורותיו, ונודו יהי סופר וישים בנאדו את דמעיו ויעבור על המוני עונותיו (ראב"ע, בשם אל).  ונפשו יום ליום תצפור כצפור כאלו היא בכף קלע קלועה, וביתה תחשוב מאסר ונודה מבשר טוב ומשמיע ישועה (ר"י חריזי, תחכמ' כו).  ושבועתי זאת על אדמת נוד קחה לערֻבה כי לא אשקר בבריתנו (יל"ג, אהבת דו"מ ז).