ש"ז, מ"ר נוֹדְדִים, — מי שנֹדֵד ממקומו, מי שבֹרח מארצו: שיתי כליל צלך בתוך צהרים סתרי נדחים נוֹדֵד אל תגלי (ישע' יו ג). לקראת צמא התיו מים ישבי ארץ תימא בלחמו קדמו נֹדֵד (שם כא יד). ונדחתם איש לפניו ואין מקבץ לַנֹּדֵד (ירמ' מט ה). — ואמר המשורר: הלכושל ולנופל תקומה, ולנודד ולאובד תנומה (ר"ש הנגיד, הלכושל).