ש"נ, מ"ר סמי' נְוֹת, — כמו נָוֶה: והיתה חבל הים נְוֹת כרת רעים וגדרות צאן (צפנ' ב ו), ועי' כְּרֹת. — ומצוי בסהמ"א במשמ' משכן ודירה: ואם לדרוש מזונך מנותך תהי יוצא זכר נא בת בריתך (רה"ג, ירא האל). ואם יצא וירחיק מנותו, שמור ביתו כאלו הוא בביתו (שם). — וכנוי להגוף: רוח אנוש בהיכל נותו, בו נמשלה כמלך בביתו (ראב"ע, אודה לשם). — וכנוי להמקדש: תבנו נות מעוני לשמי ותחנכו, תשתחוו לפני שמה ותברכו (רמב"ע, דרשו שמי). ואדום עם קדר חללו מרבדי, תוך נות אלי דר צר וירח נרדי (ר"י הלוי, יהמו שושנים). רוח מחלתי מני דחה, ועון מעוָתי אנא מחה, ולהדרת נותי אותי נחה (ראב"ע, אודה יה). קינה דובר עמך ביום זה לעֻמתך, ועפעפינו יזלו מים על חרבן נותך (סליח' י' בטבת, וארץ שפל רומי). עד מתי אראה נותי בתוכה ערבי יהל (ר"י נג'ארה, יאסוף אל).