נוצה, נוֹצָתָה, — מה שמכסה את עור בעלי הכנף: והסיר את מראתו בְנֹצָתָה והשליך אותה אצל המזבח (ויקר' א יו) — ועי' נוצה1.
1 [כך הכתיב והנקוד בנסחה המסורה, ובנסחה השמרונית בנצתו. ונחלקו הקדמונים במשמ' מלה זו. השבע' תרגמוה במשמ' נוצות העוף, וכך חכמי התלמוד: והסיר את מראתו בנוצתה זה הזפק יכול יעקור (או יקדיר) בסכין ויטלנו ת"ל בנוצתה יטלנה עם הנוצה (ספרא ויקרא ז א); זבח' סה. והוסיפו בגמ' זבח' שם: דבי ר' ישמעאל תנא בנוצתה בנוצה שלה קודרה בסכין כמין ארובה. ע"כ. ובמשמ' זו תרגמו השבע' וסומכ' ותיאוד' והוולג', וכך רוב המפרשים הקדמונ' (ריב"ג, ראב"ע, רד"ק ורמב"ן) והחדשים. אך אונק' תרגם: ית זפקיה באוכליה, ר"ל צואת העוף הנמצאת במֻראה, ובמלה זו ת"א גם המלה פֶרֶשׁ (ויקר' ח יז), וכך הפשי': קורקבנה באוכלה. וכך אבא יוסי בן חנן: נוטל את הקרקבנין עמה (ת"כ שם, זבח' שם). וכך תרגם רסע"ג בערב': קאנצתה, והוא הקרקבן. וכן רש"י אמר וז"ל: בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלו עם הנוצה שעל העורף, ע"כ. והסכימו לפרוש זה קצת החדשים ואמרו שהוא נגזר מן שרש יצא ונצטמצם מן נוצאה ע"י (ד"ר הופמן במשנה ראשונה, תרגום עברי, דף 10). אבל זו גזרה דחוקה, וראשוני המדקדקים שלנו הביאו שם זה בשרש נצה.]