*, ש"נ, — שה"מ של מי שהוא נָזִיר: שחסידים הראשונים (היו) מתנדבים נזירות שאין המקום מספיק לבוא שגגה על ידיהם היו מתנדבים נזירות בשביל שיביאו קרבן (ר' יהודה, תוספת' נדר' א א). כל כנויי נזירות כנזירות (נזיר א א). סתם נזירות שלשים יום (שם ג). האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה (שם ד ו). מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו ומת (שם). המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין (מעי' ג ב). לעשות ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן (ספרי במד' כד). אמר להם ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע אי זה מכם שניהן נוהגים נזירות על פיו (ירוש' נזיר ח א). — ובסהמ"א: ואסרתי על נפשי כל מחמד עין, וכל אשר יצא מגפן היין, וקבלתי עלי הנזירות בתאוה שלמה, עד מלאת לי שנה תמימה (ר"י חריזי, תחכמ' כז). — ובלשון חכמת הכוכבים: שבתי כשהוא עומד בכדי ס"ו מעלה לפני נקודת שפל רום הקפתו עד שהוא מגיע אל ס"ו מעלה אחרי הנקודה הזאת הוא נזור במהלכו וימי נזירותו הם קל"ז יום על הרוב (ראב"ה הנשיא, צוה"א כז). וללבנה לא יתואר יושר ולא נזירות ולא עכוב (הוא, אשפירא ד).