*, פ"י, השמיע קול נַחֲרָה מרֹב כאב וצער וכדומ': (תנוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת נותנים לה לשמש עד שתחיה המכה) עד כמה אמר רב יהודה אמר רב כל זמן שנוחרת1 (נדה סד:). — ולאוֹת וכדומ': זה היה מנהגו אדם שרוצה ליכנס שם (לבית הכסא) היה נוחר ואם היה שם אדם היה נוחר כנגדו וזה חוזר לאחוריו ורב ספרא לא עשה כן אלא רבי אבא נחר ואמר לו רב ספרא ליעול מר והיה לו לנחור כנגדו2 (רש"י תמיד כז:).
— פִע', *נִחֵר, ניחר: שסח (סנחריב) וניחר דברים כלפי מעלה (סנה' צד.).
1 ואמרו בגמ' שם: כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי נחירה זו איני יודע מה היא אלא כל זמן שהרוק מצוי בתוך הפה מחמת תשמיש. ושאלו שם: נחירה דקאמר רב היכי דמי אמר רב שמואל בר"י לדידי מיפרשא לי מיניה דרב עומדת ורואה יושבת ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה ע"ג קרקע ורואה ע"ג כרים וכסתות ואינה רואה בידוע שלא חיתה המכה. ע"כ. והנה י' לוי ויסטרוב פרשו הפעל נוחרת במשמ' נזילת הדם מהמקור. וקוהוט אמר שהוא כמו נהר, במשמ' נזל. אך כל זה דחוק, ואין ספק בדבר שרב השתמש כאן בהפעל נחר הידוע, המצוי בתלמוד, בפרט בארמ', במשמ' השמיע קול נשימה מן הנחירים, ואמר שכל זמן שהיא נוחרת מחמת תשמיש זה סימן שעוד לא חיתה המכה, וע"ז אמר שמואל נחירה זו איני יודע מה היא, ר"ל שאין הדבר תלוי בנחירת האשה אלא כל זמן שרואה מחמת תשמיש אנו תולים בדם בתולים ואפילו אם לא נוחרת. ועי' °ב. נחירה.
2 בגמ' שם בארמ': רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא רבי אבא נחר ליה א"ל ליעול מר וכו'.