1, נָטְפוּ, נָטָפוּ, נֹטְפוֹת, תִּטֹּף, יִטְּפוּ, תִּטֹּפְנָה, — נָטְפוּ הֶעָבִים מים, הורידו מים טִפּוֹת טִפּוֹת, träufeln; dégoutter; to drip: יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נָטָפוּ גם עבים נָטְפוּ מים (שפט' ה ד). — וההרים עָסִיס וכדומ': והיה ביום ההוא יִטְּפוּ ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב (יוא' ד יח). — והידים מוֹר וכדומ': וידי נָטְפוּ מור ואצבעתי מור עבר (שה"ש ה ה). — והשפתים: שפתותיו שושנים נֹטְפוֹת מור עבר (שם יג). — ובהשאלה, השפתים נֹפֶת, דְּבָרִים מתֻקים: נפת תִּטֹּפְנָה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך (שה"ש ד יא).  כי נפת תִּטֹּפְנָה שפתי זרה וחלק משמן חכה (משלי ה ג). — ותִטֹּפְנָה המלים: אחרי דברי לא ישנו ועלימו תִּטֹּף מלתי (איוב כט כב). — ובתו"מ: המערה מכד לכד ונוטף שלש טפים (תרומ' יא ח).  נטף מרוטבו (של הפסח) על החרס וחזר עליו יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו (פסח' ז ב). האשה שנטף חלב מדדיה ונפל לאויר התנור (כלים ח יא).  מים הנוטפין טמאין וכשרין להזאה (תוספת' פרה יב יא).  ככפים הללו שלא נטפו בבנין בית המקדש כלום (ר"א בר' אבינא, ירוש' ברכ' א ח).  הכה (משה) פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטין (תנחומ' חקת ל).  דיו שנטפה על גבי הכתב (מס' ס"ת ה י). —  ובסהמ"א: המערה כד של שמן תרומה ה"ז מערה עד שיפסוק העמוד ויתחיל השמן לנטוף מעט מעט וכיון שנטפו ג' טיפים זו אחר זו דיו (רמב"ם, תרומ' יא טו).  הדלף הנוטף על האבן עד שיעשה בה סימן (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' י). —ואמר המשורר: ומחפניו תהומות יטפו דוך והאש נשרפה מאש המסו (רשב"ג, בחר מהחלי). — וענבים נֹטְפוֹת זו ע"ג זו, מֻשכבות: אי זו היא עוללה זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול שאין לו כתף ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות (רמב"ם, מתנ' עניים ד יא). — ובהשאלה, *חֹטמו נֹטֵף, ארוך וכפוף למטה: חרום שחוטמו שקוע, חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מנין ת"ל או חרום (ספרא אמור, פרש' ג). — ובסהמ"א: מי שעוקץ חוטמו נוטף למטה (רמב"ם, ביאת המקדש ח ז).

— הִפע', הִטִּיף, הִטִּיפוּ, מַטִּיף, הַטֵּף,  אַטִּף, תַּטִּיף, תַּטִּיפוּ, יַטִּיפוּ, יַטִּיפוּן, — הִטִּיפוּ הרים עסיס וכדומ', נָטָפוּ, הורידו טפות טפות: הנה ימים באים נאם יי' ונגש חורש בקוצר ודרך ענבים במשך הזרע וְהִטִּיפוּ ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה (עמו' ט יג). — ובהשאלה, הִטִּיףדברים על פלוני, נבא עליו, הוכיח אותו: אתה אמר לא תנבא על ישראל ולא תַּטִּיף על בית ישחק (עמו' ז יו). אל תַּטִּיפוּ יַטִּיפוּן לא יַטִּיפוּ לאלה לא יסג כלמות (מיכ' ב ו).  לו איש הלך רוח ושקר כזב אַטִּף לך ליין ולשכר והיה מַטִּיף העם הזה (שם יא).  בן אדם שים פניך דרך תימנה וְהַטֵּף אל דרום והנבא אל יער השדה גנב (יחזק' כא ב).  שים פניך אל ירושלם וְהַטֵּףאל מקדשים והנבא אלאדמת ישראל (שם ז). — ובתו"מ: הטִּיף, עשה שיִטֹּף: לא יטיף אדם שמן לא לתוך נר ולא לתוך המדורה (תוספת' דמאי ח י).  השותקת לעדשים והמציצת לאוזן והמטפת2 לנר הרי זה מדרכי האמורי (שם שבת ו טו).  לא נחלקו ב"ש וב"ה על שנולד מהול שהוא צריך להטיף ממנו דם ברית מפני שהיא ערלה כבושה על מה נחלקו על גר שנתגייר מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובה"א אינו צריך (רשב"א, ספרא תזריע א א).  המוכר יין ושמן לחבירו וכו' וחייב להטיף לו שלש טיפין (ב"ב ה ח).  כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכן אבר (ר"ה יט.). — ואמר המשורר: נפשה כריח מור דרור ושפת שני עסיס רמון וצוף תטיף (רמב"ע, תרשיש ד צג). — ובמשמ' דבור: תאר לבנה על אמיר בשם פיה יפזר דר בעת תטיף (שם).  חקוקי הוד בלבו מאד תהלתך מטיפים (שבת, א אחה"פ, ארוגי עוז).  

— פִע', *נִטֵּף, מְנַטֵּף, — מים מנטפים: מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים וכו' התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר רבש"ע בניך שמו פנים עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו לירד בזעף (תענ' ג ח).  הסך בשמן טהור ונטמא ירד וטבל בש"א אעפ"י שהוא מנטף טהור (עדי' ד ו).  הטורף את גגו והמכבס את כסותו אימתי יודע אם רבו גשמים אם לאו בתחילה הוא מנטף טיפין דקות ועכשיו הוא מנטף טיפין עבות (תוספת' מכשירי' א ח).  הרוג שהיה מוטל במטה ודמו מנטף לגומה (ר' יהודה, שם אהל' ד יא).  וכבר היה יהודה בן טבאי נכנס לחורבה ומצא שם הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג (מכי' משפט', נזיק כ).  לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת (שבת ב ד).  והדבש והדבדבניות אעפ"י שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה (ע"ז ב ו).  המת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעית דם (אהל' ג ה).  הרי זה דומה לסלי זיתים וענבים שהן מנטפין (מכשיר' ה יא).  בא וראה היוצר הזה אם יעשה חבית ויניח בה צרור כיון שיוצאה מן הכבשן אם יתן בה אדם משקה מנטפת היא ממקום הצרור ומאבדת את המשקה שבתוכה מי גרם לחבית לנטף ולאבד מה שבתוכה היוצר שהניח בו את הצרור (מד"ר שמות מו).  רב [רמי ב"ר] יחזקאל נכנס לבני ברק וראה עזים אוכלות תאנים והתאנים מנטפות דבש והעזים מנטפות חלב והיו מתערבין אלו ואלו ונמשכין כאחד (מד"ר שה"ש א יב, הוצ' דר' גרינהוט). — ובסהמ"א: בארבעה פעמים בשנה בכל יום עדן מנטף על הגן ויוצא מאותם הטפות נהר גדול המתחלק לארבעה ראשים (זהר, מדר' הנעלם, חיי שרה).   

— נִפע', *נִטֹּף, נִטֹּפָה, ניטופה: בריכה שניטופה3 משדה בית השלחין משקין הימנו (תוספת' מו"ק א א). שדה בית השלחין שניטופה לתוך שדה השלחין אחרת משקין ממנה (ירוש' שם א א).