נִיא

*, ש"ז, —  נִיאוֹ של אילן, אדים שמתנשמים ונאצלים ממנו ומתפשטים סביבו, Atmung; respiration:  מרחיקין את האילן מן העיר וכו' משום שעומד ומאפיל או משום שניאו 1 רע (ירוש' ב"ב ב ז).



1 ואמרו שם:  מה מפקה מביניהון היה עומד בתוך שלו אין תימר משום שעומד ומאפיל בתוך שלו מותר ואין תימר משום שניאו רע אפילו בתוך שלו אסור. ע"כ. והנה בגמ' בבלי (שם כד:) אמר עולא (כי טעם הדבר שצריך להרחיק את האילנות מן העיר הוא) משום נויי העיר, ופרשו המפרשים (רגמ"ה, רש"י, רמב"ם ועוד) כי נוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה. ואין להכריע אם אמר זה עולא מסברת נפשו או שהמלה נוי שהשתמש בה אינה אלא שנוי צורה של השם ניאו שבגמ' ארץ ישראל, ששמע אולי עולא ומפני שלא ידע פרושה האמתי של המלה ניאו נשתבשה בפיו למלה נוי הרגילה.  עכ"פ אין ספק כי אין פרוש ניא שבגמ' ירוש' יפי, כי אי אפשר לאמר יפיו רע, ועוד שהכנוי של ניאו מכֻון להאילן ולא להעיר, וצריך לאמר כי הכונה בניא היא לדבר מזיק שיש בו בעצם האילן שהוא גורם נזק להעיר, ואין זה אלא האֵד המתנשם ומתאיֵד מהאילנות ומתפשט מסביב.  אך לא נתברר לי מקור מלה זו.

חיפוש במילון: