° 1, ש"ז, מ"ר נִיבִים, — דִּבּוּר: סדר כל משמע אומץ המקרא, צרוף התורה כלי חכמה, ניב הגרון ובטוי שפתים נחלק על שמנה (ב"א, דקדוקי הטעמ', סי' עא).  מגדף בניבו בנפשו נבחל, עובד עבודה זרה שם כי יחל (אזהר' ר"א הזקן, אליכם אישים אקרא).  ואין מי ימלל עז מפעליך, ויחו יום וליל מפלאות שכלך, כי את מחולל כל בניב מליך (ר"י אבן גיאת, יקרו להלל).  מכל צדדים כלו מחמדים משלם בלי חסרון, יטה חן לניבים שוכן כרובים אשר על הארון (מנחם ב"ס, אדני בן אדני).  מנחם בן סרוק חניתי המרוק וחצי הזרוק בלבות הצירים, אשר הניב אסף ואת סודו חשף ושכל טוב יסף עלי כל המורים (דונש, לדורש החכמות).  שמע שירו ראה ארך לשונו אזון ניבו חזה את בית נכתו (ר"ש הנגיד, הנרפא הזמן).  אם לא יהי נאמן (הרכיל) על ניב אשר הפקד איך תאמינו עלי זהב ועל כסף (הוא, בן משלי א כד).  אשר ניביו כמוקדי אש וכטל ומטר עלי ארץ יבשה, וטרם יחרים ישמע כאלו מזמתו למלחמה חמושה (רשב"ג, הצפור או דרור).  אחיָה אשר נפשי יחיה בשכל פיו ואם יאריך חליי בניבו ארוכתי (הוא, ידידי שעו מני).  ואמרו לגביר ושאו שלומי לאיש ניביו עלי לבי חרותות (הוא, בחייכם אדומי השפתות).  קפצנו פה מהוכיח, רחב פינו בניב עולה יצריח (ר' בחיי, בקשה, יי' שפתי תפתח).  דודי ורעי אנשי עצתי, חושו לדבר ניב אהבתי, על לב דודי להשיב שבותי, ידחה וימחה כעב חטאתי (ר"י הלוי, ידידות נעורים).  הירזמון עפעפים, או יערימון מעים, לפני אשר שם אזנים, לקשוב וניב לשפתים (הוא, יקר אדון הנפלאות).  אך נשבעה נפשי ועלי קבעה לו אפגעה בת נוסעה לקראתי, אשמר לניב פי בנתיב תמיד ונבלות אאדיב אני בריב תאותי (משה הקראי, דיואן א עב, לקו"ק פה).  לבשו לשמעו כל ילדי ענק מורא, כי מענה ניבו חצים ופיו מורה (רמב"ע, תרשיש א רי).  רכו ניביו משמן גם חלקו אמרי פיו מחמות (שם קמז).  לגוזר כבדים בעיניו גזרים וחולק לבבי בניביו חלקים (שם צח).  בעלי לב בקשו רזי השם ופלאו, יעלה על ניב איש חזה אהיה קראו (ראב"ע, כל אשר יוכל).  תלבב לבאים ותכבש פראים ותפיל רפאים ותקים רפאים בניבים מיקוד להב חצובים (ר"י חריזי, הקד' תחכמ').  ושירי רבי שלמה בן אלמעלם, ניבו ירנן לשון נאלם (שם ג).  בי אדוני הטה אזנך לניבי, ואצעק אליך חמס איש ריבי (שם ד). ויכעס לניבי, והסב פניו משמוע ריבי (שם לו).  ויש אישים מתוקי ניב ושפה ובלשונם יפתוני וניבם, יגלו לי פני רצון ואהבה וידעתי הכי ארבם בלבם (שם נ).  שפתי חניתי, והגיוני אוני, וניבי חרבי, ומלי כלי, ולשוני קלשוני (הוא, אגר' לשון הזהב).  ולמה אדוני לא ישית אל לבבו מצות החכם וניבו אל תגע להעשיר (רש"ט פלקיירא, המבקש טו).  התדמה שפת עבר לניב כוש ופוט הקול יעקב ידמה לקול לועזים (רס"ע אבן דנאן, מלאכ' השיר).  מאיש בפה שוחק חולק בניבו, את נפשך תשמר אל תאמין בו (רע"פ, מתק שפת' 45).  אז אמנם ראו אז הבין העמיקו, כי כל אמרות תורה חכמה יפיקו, ניבה מה נכבד מליה מה רמו (אד"ם, שש"ק, אל בוזי תורה). — ובמשמ' תפלה: וישמע ניב הארשת, וילבש בגדי נקם תלבשת (קטע מכתב לאביתר הכהן, סעדיאנה, שכטר 104).  הוותם ועונם תמחה ורבי זדונם אם לא תעשה למענם עשה צורי למענך, ומחה היום חובם ורצה כמו שי ניבם ולך תכין לבם וגם תקשיב אזנך (ר"י הלוי, יה שמע אביוניך).  והכנע ואל תמנע שפוך רחשך וניבך, לאל בוראך שהביאך ראות עולם ומסבּך (רמב"ע, משול יצר). צור מאזין לניבי איך ממנת חדרי נעלם וסר צלי (ראב"ע, איך יעמד לבבי).  אחבר לסכלים מהתלות, ואערוך לחסידים ניב תפלות (ר"י חריזי, תחכמ' יד).  כי אותן המקראות תקנום אנשי מערב בניב תפלת הלחש שיש בהן י"ט אזכרות (אבן ירחי, המנהיג, הלכ' שבת ג).