ה. נִיב
* 1, פֹעל, קל לא נמצא.
— הִפע', *הֵנִיב, — הֵנִיבוּ שפתיו, נָעוּ בדבור בלי עִכּוּב, לא נעצרו, לא נפסקה פתאם תנועתם: אם הניבו2 שפתיו של אדם בתפלה יהא מובטח שנשמעת תפלתו (ר' יהושע בן לוי, מד"ר ויקר' יו). — ובסהמ"א, פ"י, הֵנִיב מלה פלונית, הוציאה מפיו: פחוד תפחדו בהזכרתו ליראה אותו ואל תניבוהו עזות (אזהר' לר"י ברצלוני, את קולך שמעתי).
1 עי' הערה הבאה.
2 עי' הערה לערך נוב, נוב שפתים, בדבר מאמרו של ריב"ל שהובא בירוש' בנסחה אחרת, ובכונת דבריו לפי דברי ר' חנינא בן דוסא.