ניהַ

1, ש"ז, בכנ' נִיהָם, — כמו נִי, עי"ש.



1 כך ר"י חיוג, שהביאו בשם נוֹהַ ואמר: וקד קלבת יא' לינה פי ונשאו אליך בניהם קינה, ע"כ, ובעבר': ונתחלפה (ו של נוה) יוד רפה בהמלה בניהם. ואמר ע"ז ריב"ג: והד'א קול ממכנ ג'איז ואמא מא ימכנ אנ ישככ אליה פהו אעתקאדה פי הא בניהם אנה הא ולא נה בהם ומוצ'ע אלאעתרצ' עליה פי ד'לכ הו כונ אלהא בסגול עלי אלעאדה פי אלהא ואלמימ אללתינ המא צ'מיר אלג'מאעה מת'ל עליהם וכו', —  ובעבר': וזה דבר אפשרי אך מה שאפשר לספק עליו הוא מה שסבר בהא בניהם שהיא הא ולא נה בהם ומקום ההקשאה עליו בזה הוא היות ההא בסגול כמנהג בהא מם שהם כנוי לרבים וכו'. — ובשביל טענה זו החליט ריב"ג וכמו"כ רד"ק שהשם הוא ני, כמו שכבר נזכר בזה הערך. ואולם, אין לחשב כי מאבי הדקדוק העברי נעלם דבר פשוט זה כי ל הפעל לפני כנוי נסתרים רבים היא קמוצה, ואם בכ"ז החליט כי ה ניהם היא שרשית, ל"פ, ודאי היתה דעתו כי זו זרות בנקוד, כמו זריות אחרות. ואפשר כי דעת מתקני הנקוד היתה באמת שזו ה של נסתרים רבים, אך המלה בהלשון היתה נִיהַ, עכ"פ דעת ר"י חיוג מספקת לקבוע צורה זה נִיהַ בלשון.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים