פ"י, צווי רבים נִירוּ, — נָר את נִירוֹ, עשה את שדהו נִיר: נִירוּ לכם ניר הוש' י יב, ירמ' ד ג. — ובתו"מ נָר, בכנ' נָרָה וכו', נָר את הַשָּׂדֶה: אין מביאין אלא מן השדות הגינירות המיוחדות לכן כיצד הוא עושה נרה שנה ראשונה ושנייה חורשה (תוספת' מנח' ט ג). השוכר שדה מחבירו לא יהא נר שנה וזורעה שנה אלא נאר חציה וזורעה חציה (שם ב"מ ט ו). החוכר שתי שדות נאר אחת וזורע אחת (שם כו). המוכר את שדהו בשעת היובל וכו' נרה1 או הובירה עולה לו מן המנין (ערכ' ט א). — ובסהמ"א: כזה שהוא נר את השדה להפוך שרשי העשבים המכחישים בתבואה (רש"י הוש' י יב). הוו למידים מעובדי אדמה שנרים אותה בימי הקיץ להמית שרשי העשבים שלא תהא מעלה קוצים בעת הזרע בחורף (הוא, ירמ' ד ג). — ואמר המשורר: להשכיל ולהורות עצלים בתורות ולזרוע אורות ולניר את נירם (ר"ש הנגיד, באשמרת ערב). ובמחרשת שכל לולא תמיד תחרושו, כל ניר לא נרתם ובחריש עוד תבושו (אד"ם, או"א, מחזה יא).
— נִפע', *נִנָּר, נִנּוֹר, נינרות, נינורות: לפי שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות הנינרות2 לבד (מנח' פה.).
1 כך בספרי הדפוס, ובערוך נירה.
2 בנוסח' הדפוס והמנונרות לכך, ובכ"י הנונרות לבד, ונראה שהוא שבוש במקום הנינרות. וב(תוספתה שם ט ג) בכ"י א"פ, הוצ' צוק"מ, הגינירות, ובספרי הדפוס הניטרות, וצ"ל הנינורות.