°, ש"נ, — סגולת מה שהוא נִצְחִי: כ"ש החמר שאין בו נגדיות איך לא יהיה בו נצחיות ותמידיות בלתי התפעליות (מנחם גינצי, תשו' לר"ד הבבלי לקו"ק 49). וזה הנצחיות יורה על שהוא אמנם הוא תואר לעולם האחר ושהם בענינם לעולם הבא יראו רוע מחיצת הכופרים (ראב"ד, אמו"ר 76). וכן יתבאר גם כן כשהוא היותר ראוי שיקרא נצחי וקיים כי הוא אשר יתן לשאר הדברים כלם נצחיותם וקיומם ואולם נצחיותו וקיומו הוא מעצמותו (רלב"ג, מלחמ' יי, ה ג יב). ולזה מנינו זה השורש שאין לו התלות בזמן ולא מנינו הקדמות כמו שמנה הרמב"ם ז"ל כדי שיהיה נכלל בשורש הזה הקדמות והנצחיות (ר"י אלבו, העקרים א טו). ואיננו רחוק לפי זה הדרך שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עקרים גם כן (שם ג). ועתה במקור נדפס 'ואתה'. ירא אני פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם ואז יהיה נצחי וידמה לאחד ממנו בידיעתו ונצחיותו (ר"י אברבנאל, בראש' ג כב). הנה מכל זה יראה נצחייות זה העצם השכלי (ר"י מפיסא, מנח' קנא' 68). ולזה ייחס החיות אל הנשמה כלומר הנצחייות (שם 73). להאציל ממנו נאצלים בעלי תכלית ומוגבלים הוא במיצוע שכלו ורצונו במה שיכיר וירצה את עצמו לא בערך נצחיותו הבלתי משתתף לזולתו (ר"א אירירי, שער השמים ה יב). ובהיותך נצחי איך יושר אליך שיר נאות לנצחיותך (ר"י מוסקטו, ס' נפוצות יהודה, דרוש ג).