°, ת"ז, לנק' נְקָבִית, מ"ר נְקָבִיִּים, — של נקבה, מטבע הנקבה: הי"ב מנהיגים הם הלשון והשנים הוושט האצטומכא הריאה המרה הטחול הכליות הבצים האבר הזכרי הרחם הנקבי ידים ורגלים (סהל בן תמים, תרג' פי' יציר' עו). כמו שנמצא זכר נקביי או נקבה זכריית במדותיהם ובתכונתם (רשב"צ דוראן, מג"א ח"י ד). כי בהיות השכל שהוא הזכריי נמצא בשלמותו הנה הכח הנקביי שהוא החמר הוא מסתתר ובלתי נמצא (ר"י מוסקטו, נפוצות יהודה לא). שלא שינה הטבע מדתו בכאן ולא חידש בריאה זרה רק בזאת בלבד שהוציא ופלט בית התורף לחוץ וכו' וחלק ב' שלמטה יצא פגום על כן הוא חרוץ מגבו כחצי קנה חלול והעטרה הנקבית יצאה עמו דבוקה בראש גויה וכו' ואין כאן אלא נקבה ודאית (שאילת יעבץ א קעא). — ובדקדוק, פעל נְקָבִי: כי לא יבוא פעל נקביי בלי סימן המין (אדם הכהן יתרון לאדם, תל"ע א ד).