*, פ"י, — א) נָקַד על האות, שָׂם עליה נקודה, punktieren; pointer; to point: כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך אומר אני לו כבר נקדתי עליהן ואם אומר לי יפה כתבת אעביר נקודה מעליהן (אבדר"נ לד ד). — ופָעוּל נָקוּד: לפיכך נקוד על ה' (של המלה רחוקה) לומר לא מפני שרחוקה ודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ (ר' יוסי, פסח' ט ב). למה נקוד וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יו"ט הראשון של חג (הוא, מנח' פז:). הנסתרות ליי' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עין שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן (ר' יהודה, סנה' מג:). למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים שלא היה באותו מנין (בכור' ד.). עשר נקודות בתורה אלו הן ישפוט יי' ביני וביניך על י' שביניך נקוד וכו' בשכבה ובקומה נקוד על וי"ו שבקומה הראשון וכו' כיוצא בו וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם נקוד על את וכו' כיוצא בו ונשים עד נופח אשר עד מידבא נקוד על רי"ש שבאשר (אדר"נ לד). (כתוב) וירץ עשו לקראתו וישקהו נקוד עליו וכו' אם כן למה נקוד עליו מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו (ר' ינאי, מד"ר בראש' עח). — ובמשמ' הנחת נקודות בין הפסוקים לסמן הפסקה: ספר שנפסק או שנקד1 ראשי פוקים אל יקרא בו (מס' ס"ת ג ד, הוצ' קירכהים). — ב) °נָקַד סֵפֶר, מִלָּה, אוֹת, צין את הנְקֻדות: וששאלתם אם אסור לנקוד ס"ת ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד וכו' לפיכך אין נוקדין ספר תורה (תשו' הגא', מחז' ויטרי, סי' קכ). וכיון שראו שהתחילה הגלות ונתבלבלה הלשון עמדו וסימנום (את התנועות) וחקקום ונקדו בהן החומשין כדי שילמדום הכל במהרה (דרנברג, הור' הקורא 54). דע כי יש לווים הנוספים בשמות ובפעלים ענינים יש אשר אשר תהיה הויו קמוצה ויש אשר תהיה נקודה בשתי נקודות הנקרא שבא וכו' אבל המלים אשר הם מלרע לא יקרה להם כמקרה זה כי לא נמצאו וויה"ם נקודים כי אם שבא (תשו' תלמידי מנחם על דונש 50-51). דע כי כל נפעל הפא שלו נחה נקודה בשוא כמו נשמע נכרת וכו' וכשיהגו בנפעל שאין בו אחהע עם ארבע האותיות הנוספות לעתיד הבליעו נון נפעל בפא ודגשוה ונקדו תחתיה בקמץ גדול (ר"מ גיקטיליה, תרג' ספר דקדוק לר"י חיוג 21). שמואל בן יעקב כתב ונקד ומסר את המחזור הזה שלמק' מן הספרים המוגהים המבוארים אשר עשה המלמד אהרן בן משה בן אשר נוחו בגן עדן (במחזור כ"י פטרבורג, משנת 1009, דה"ט IX). ואם יטעון טוען ויאמר שיש בין המם והריש במלת אמר שמר שוכן נח והנה הוא נקוד בפתח (ראב"ע, ספ' הנקוד לר"י חיוג). ויש ספרים מדויקים שהגימל נקודה בקמץ חטף (רד"ק, מכלול, שער השוא). כי לעולם נוקדים אותה בשוא (רשב"צ דוראן, מגן אבות ג נה.). אך קשה לי מאוד מה שנמצא נקוד בפרקי אבות הוא היה מונה שבחן השי"ן בשוא הבי"ת בקמץ והיה ראוי להיות שבחן השי"ן בחירק והבי"ת בשוא (ר"א בחור, נמוקים, ספ' השרשים לרד"ק, שרש שבח). ורבים ישאלו איך היה אפשר קודם שנמצאו הנוקודות ללמד לנער הקראה הנכונה מתוך ספר שאינו נקוד (רא"ב, הקד' ג' לספ' מסרת המסרת). — ואמר המשורר: וכף עופר בעט מאין דיו על פני כנור ככף כותב ונוקד (ר"ש הנגיד, ידידי קום). — ב) *גרם לו כאב, כעין כאב מנעיצת דבר חד, ובהשאלה לרגש צער רוחני, לִבּוֹ נְקָדוֹ, כמו נְקָפוֹ לבו: לא תדמינה לחלבים שכן אפילו אמר לבי נוקדיני1 מביא אשם תלוי (ר' יוסי, ירוש' כתוב' ב ב). — ג) *נָקְדָה2 החמה, שָבָה להאיר אחרי שטהרו השמים: נקדימון בן גוריון שנקדה3 לו חמה בעבורו (גיט' נו.). שלשה נקדה4 להם חמה בעבורם משה ויהושע ונקדימון בן גוריון (תענ' כ.). 

— נִפע', *נִקַּד, נִנְקַד, עתי' יִנָּקֵד, יִנָּקְדוּ, — א) נִקְּדוּ החרובים וכדומ', נהוו בהם נקֻדות, כְתָמִים : החרובין (חייבים במעשר) משינקדו5 וכל השחורים משינקדו (מעשר' א ג). — ב) °במשמ' הנחת הנקדות והטעמים באות מן האותיות: כי בהיות ראש המלה הבא עליה וי"ו יו"ד תנקד (הויו) נקודה אחת (כמו) וִיפת תאר וִירא מצוה (תשו' תלמידי מנלם על דונש 51). וכבר נמצאו מהם שבעה שיוצאת האלף בהם בדבור הלשון וננקדת בשוא ופתח (ר"מ גיקטיליה, תרג' ספר דקדוק לר"י חיוג 19). וניקוד טעם מקרא זה מוכיח על דרש זה שאין לך טעם זרקא במקרא שאין סגול בא אחריו וכאן ננקד למשיחו בזרקא ולכורש ננקד במאריך להפרישו ולנתקו מעם משיחו (רש"י, מגי' יב.) ולשון לא ירפך לשון לא יפעיל הוא וכו' וכן אחזתיו ולא ארפנו שלא ננקד אֶרפנו (הוא, דבר' ד לא). נטע שם דבר הוא וטעם הברתו למעלה בנו"ן וננקד כולו קמץ מפני שהוא סוף פסוק (הוא, איוב יד ט). ולשון פעל הוא (הפעל לאט) ולא שם דבר ולכן הוא ננקד חציו קמץ וחציו פתח (הוא, שם טו יא). גזל שם דבר הוא וטעמו למטה וכשהוא דבוק ננקד כולו בפת"ח קט"ן וטעמו למעלה (רשב"ם, קהל' ה ז, הוצ' ילינק). וההא כשתנקד בשוא ופתח תורה על שאלת הדבר או לתמה (רד"ק מכלול, שדה"פ מו:).

—  הִפע', *הִנְקִיד, — כמו הקל: עשרה נקודות בתורה ישפוט יי' ביני ו'ב'י'נ'י'ך הנקיד עליה שלא אמרה לו אלא כנגד הגר, א'י'ה שרה אשתך יכול שלא היו יודעים בה הנקיד עליו שהיו יודעים בה וכו' ועשרון ע'ש'ר'ו'ן יכול שהוא טעון שני עשרונים על כל כבש וכבש הנקיד עליו שאינו טעון אלא אחד על כל כבש (אדר"נ, נוסח' ב לז). כתב את האזכרה פעמים נמנקיד את הראשון ומקיים את השני (ר"י אלברגילוני, הלכ' ס"ת 29, גנזי מצרים הוצ' אדלר).

— פִע' °נִקֵּד, מְנַקֵּד, — כמו קל בנחץ הפעולה: דיש מן הגאונים ז"ל מנקד על הפסוקים ויש שאינו מנקד כלל (רב נחשון גאון, שערי תשוב' לט). ומצאנו איגרותיהן של גאונים וכתביהן בזמן שכתובין בהן פסוק או פיסוקין מנקדין עלי ונקודות מלמעלה (ר"י אלברגילוני, הלכ' ס"ת 19, הוצ' אדלר). ואסור לנקד את ספר תורה וספר שהוא מנוקד פסול (שם 38). המנקדים יש להם מנהג לנקד שו"א תחת תי"ו עָשִיתְ שהוא לשון נקבה שלא יתערב עם לשון זכר (ראב"ע, צחות ד.). והאות שבסוף המלה שאין תחתיה אחת מהתנועות שאינה מאותיות אהו"י תקרא בשוא והוא נח נראה ולא נהגו לנקד תחת האות שוא כי אין דרך לטעות (רד"ק, מכלול, שער השוא).

 — פֻע', *נֻקַּד, מְנֻקָּד, —  שנקדוהו: ספר שפסקו ושנוקד1 ראשי פסוקים שבו אל יקרא בו (סופר' ג ז). ואסור לנקד את ספר תורה וספר שהוא מנוקד פסול (ר"י אלברגילוני, הלכ' ס"ת 38, הוצ' אדלר). ספר תורה המנוקד אין קורין בו בציבור (שם). ואותן המשניות נכתבו זה תת"פ שנה מנוקדים (שמשון בק, Monats. 1898, 40.).