*, פ"י, ענה, גרם צער ויסורים, quälen, peinigen; affliger,ttourmenter; to ill-treat, afflict, קל, רק בינ': יכול יהיו דווים וסגופים1 ת"ל תשיתמו שרים בכל הארץ (מכילת' יתרו, בחדש ב). אי לכם דווים אי לכם סגופים למחר יהיו הורגים מהם ושובין מהם ומעמידים אותם בקלון (ספרי דבר' כד). ונוטלין את בנותיהן ואומרין להם אוי לכם דוויות אוי לכן סגופות למחר יהיו הורגין מכם וכו' (ילק' שמעוני, דבר' תתה). דוים וסגופים2 היה (לבן ואחיו) בעל כרחם ולא היו מפרינים אלא בפה (ר' איבו, מד"ר בראש' עד). הרוצה להתגייר וכו' אומרים לו מה לך להתגייר והלא אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וסגופה מכל האומות (מסכ' גרים א א, הוצ' קירכהיים). — ובסהמ"א: כשהיו מוליכין ישראל בגולה וכו' היו (עמון ומואב) מונין אותן ואומרין מה לכם סגופים מה תבכו (רש"י, צפנ' ב ח). — ואמר הפיטן: ואל יפתוך יצרי הגוף הנגוף והסגוף עזביהו טרם יעזבך והכלימיהו טרם יכלימך (רמב"ע, תוכחה, הוצ' דוקעס). יוסף סוגף נפשו בגלותו תוך מוני סליחה שואף על בניו העבר זדוני (סליח' לשחר' צום כפור, מחז' איטל' ב קב.).

— פִע', כמו קל, סִגֵּף וענה בחזקה, סִגֵּף את הפרה: רשאי בעל הבית לרעב ולסגף את פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה (תוספת' ב"מ ח ד). מתה כדרכה הרי זה אונס סגפה3 ומתה אינו אונס (ב"מ ז י). — ובסהמ"א: מתה כדרכה פטור סגפה ומתה כגון שהעמידה בחמה או בצינה אפילו לא מתה מיד חייב דכיון דסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל (לבוש, חו"מ, שומר שכר שג יב). — וסִגֵּף עצמו: עיר שהקיפוה גיים או נהר וכן ספינה המיטרפת בים וכן היחיד שהיה נרדף מפני גוים ומפני ליסטין ומפני רוח רעה אין רשאין לסגף עצמן בתענית שלא לשבור את כחן (תוספת' תענ' ב יב4). לא ירעיב עצמו (הפועל) ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית (ירוש' דמאי ז ד). כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין (רבי עזריה בשם רבי יהודה, מד"ר שה"ש, צרור המור). — ובסהמ"א: ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול (רמב"ם, דעות א א). ואם היה קובץ על יד מסגף עצמו ברעב ואינו מוציא למזונות אלא דבר מועט בצער שלא יספיק לו וזו רעה חולה כדכת' איש אשר יתן לו האלהים עשר וכו' (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב ה). יש אדם בוחר במדה ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר מה שיש לו כח לסבול (ר' אליהו, שב' מוסר יז). המתנגדים (להחסידים) שמתענים ומסגפים נפשם (ר"א צויפל, שע"י א, 46). — סִגֵּף את הגוף: למה לא יחוס הוא יתברך על החומר שמסגפו לתועלת הנפש שאז תתענג על ה' (אלשיך, איוב לד לג).

— *פֻע', סֻגַּף, — שסגפו אותו: אי בנים יכול דויים ומסוגפים ת"ל תשיתמו לשרים בכל הארץ (והזהיר, שמות לו.). — ובסהמ"א: נעימות ישיבו ו....חיו ושיבו נפשות סוגפו (קטע מזמן הגאו' סעדיאנה, שכטר, 68). —  ואמר הפיטן: סגפה האם ופרחה רוחה ונפשה השלימה לטבח ארוחה כארחה (אמרתי שעו, קינ'). סגפנו ביום זה ענותנו לא תשקץ ולא תבזה (אזעק, סליח' ער"ה). מפני מה מצינו מהחסידים הראשונים אנשים היו צמים כל ימותיהם ומסוגפים בתעניות ואינם אוכלים ולא שותים וכו' (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב ה).

— *הִפע', הִסְגִּיף, בינ' מַסְגִּיף: ולא יהא (הפועל) מרעיב ומסגיף5 את עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית (תוספת' ב"מ ח ב).

— *הִתפ', הִסְתַּגֵּף, מִסְתַּגֵּף,  — סִגֵּף את עצמו, התענה: המהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא (מכילת' בשלח, ויסע משה). שאם יוצא אדם לדרך ואין אצטרכיא6 עמו מסתגף הוא וכו' שאם יצא אדם לדרך ואין כסותו עמו מסתגף (מד"ר בראש' ס). — ובסהמ"א: יסתגפו היום בפת ובמי באר מחר כריסיהם חזיר יוספקו (יעקב ועמנואל פרנסיס, צבי מודח, קובץ על יד א, 109).