סָכַף

פ"י, כמו סָגַף סָחַף1: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תסכוף2 (מד"ר איכ', בלע ה'). — ובינ' פעו': הרשעים אומרים הרבה ועושין מעט שכן את מוצא בבלק שאמר לבלעם אל נא תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאד ואומר ויזבח בלק בקר וצאן מה זבח לשמו (הסנוכה) [הסכופה] שבבקר (והסכוכה) [והסכופה] שבצאן (אדר"נ, נוסח ב כג). האילת הזאת אינה יכולה ללדת מפני שאיבריה סכופים עליה עד שהיא אוכלת והקב"ה מזמן לה נחש והוא נושכה ואיבריה מתרפאין והיא יולדת (מדר' הלל, ביהמ"ד ילינק ה). — דווי וסָכוּף, כמו דווי וסגוף, דווי וסחוף: האומר אלך ואגמול חסד שכן הוא ידי חובתי כשר שמא יראוני אחרים הרי זה שני לו שמא אשמע דבר ואבוא ואלמדהו הרי זה בינוני שמא אקרא גומל חסד הרי זה דווי וסכוף (אדר"נ, נוסח' ב מו). לא היו ראוין אומות העולם שיהיה דווים וסכופין ולמה יש בהם דווים וסכופין שלא יהיו מונים את ישראל ואומרין להם אומה של דווים וסכופין אתם (מד"ר בראש' פח).



1 [באשור' סכף (לפעמים רחוקות שכף), כמו סחף, הפיל לארץ (Del., Handw. 498)

2ירוש' תענ' ד ח הגרסה תכסוף.]

חיפוש במילון: