*, ש"ז, שה"פ מן סִיֵּם, — סוף וגֶמר, Schluss; fin; conclusion: הה"א רחוקה מן השם למה שהוא סיום חתימתו של משה וכו' כאדם שמסיים ספרו וחותם את שמו בסיום ספרו (תנחומ' האזינו ה). — ובסהמ"א: ויכל אלהים ביום השביעי וגו' א[מר ביום השביעי ולא ביום הששי שכּן לשון] תורה שכל מעשה ומלאכה שנגמר [בזה היום נזכר סיומו וגומרו ביום של מחר ונגמר בזה החדש יזכר סיומו וגומרו בש[נה שלאחריה] (גנזי שכט' א, גינזבורג, 14). כשהיה מגיע לסיום הנעימה היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר וכו' חילוק היינו סיום שמחלק בין נעימה לנעימה (רש"י, ערכ' ו.). — ואמר הפיטן: בגשתי צקוני יעל כשכבת טל גל בינו לביני סיום אות טל (אאגרה, תפל' טל). — °ומ"ר, גמר השקלא וטריא של ההלכה: ראשי הסדרים וראשי המדרשים והפרקים והסיומין1 והסיעות (JQR, XVIII, 404). מסיימים דבריהם בכמה סיומים (ראב"ד, קבלה, הוצ' ניבויאר, 53).