*, פ"י, כמו שִׂיחַ, — דִּבר, סִפרsprechen, erzählen; parler, raconter; to talk, relate: שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלא ישמע ולא יגיד (תוספת' ב"ק ז יג). היכן שורי אמר לו איני יודע מה אתה סח (שבוע' ח ג). רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב ושמעיה דסח  וצחק ועשה צרכיו (חגי' ה:). סנחריב וכו' שסח וניחר דברים כלפי מעלה סנה' צד.. סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך (רב חסדא, מנח' לו.). — וגם מבהמה: אל תקרי ושחט אלא וסחט ממקום שסח חטהו (חול' כז.). — סָח לפלוני: אמ' ר' עקיבא סח לי שמעון בן לוגא וכו' (תוספת' יוה"כ ב ז). סח לי זעירא משום אנשי ירושלם ג' הן שאם בקשו למחול מוחלין להן וכו' (ר' יאשיה, ירוש' סוט' ד ג). אמרה לו אשתו מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה ועכשיו כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף סח לה כל הדברים הללו (ברכ' יח:). דאמר רבה בר בר חנה סח לי ר' יוחנן בן אלעזר וכו' (פסח'  נא.). סח לי זקן אחד פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה (רב חייא בר אבין בשם ר' יהושע בן קרחה, יומ' לט:). סח לי אלעזר בני וכו' (ר' יוסי, שם סז.) . סח לי יאשיא דמן אושא דק שחור משוקע הרי זה מום (רבבב"ח, בכור' לח:). — וברבים: ד' דברים סחו לי מלאכי השרת (ר' יוחנן בן דהבאי, נדר' כ.). — ובסהמ"א: ראובן שערער על שמעון ושמעון אמר איני יודע מה אתה סח אלא שדה זו מלוי לקחתיה (רמב"ם, טוען ונטען טז ד). — ואמר המשורר: כלם כאחד לאלומים נצבו כאלמים לחרשים סוד סחו (רשב"ג, אולי דמעות). ישקני מנשיקות ולא כל נשיקות סחו אל ירד אותם מיין הרקח להשקות (אז, יוצ' א' שבוע'). סח ילד בתלף דמעות כתנין זולף עוללי אשר טפחתי בעלף איך גזו מני בחלף (אז בהלוך ירמיהו, קינ').  

— הִפע', *הֵסִיחַ, — כמו קל: ר' אבא הסיח לפני רבינו פעם אחת עבר אדם בתוך מדבר כוב זה (מד"ר שמות כד). בלשון אנכי הסיח עם זקני אנכי מגן לך ובלשון אנכי הסיח עם אבי [אנכי אלהי אברהם אביך ובלשון אנכי הסיח עמי] (פסיק' רבתי, י' הדברות קמייתא). הסיחה לו כל הדברים (כלה רבתי ט). ואל תסיח אחורי הכותל מפני ששנו חכמים עינים להרים ואזנים לכותלים (פרקי רבינו הקדוש ג, ספ' הלקוט', הוצ' גרינהוט לד). — ואמר המליץ: כל עת לשון הנבואה היא תסיחך בהקיץ וגם במראות ואם תישן תעירך (ר"י חריזי, תחכמו' לה). — ובינ': עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מסיח עמה על ידי תורגמן ומשהכיר בה התחיל הוא מספר עמה (מד"ר ויקר' כו). מסיח עם אשה בשוק מנבל פיו דברים רעים בשכרות ואינו מתבייש (שם במד' י). ובא עשו ונכנס אצל אביו אמר לו מי אתה מסיח עמי בלב (נ"א בקול) גדול (שם דבר' א). הנחש הראשון היה מסיח כבני אדם וכו' (ר' יהושע דמסכנין בשם רבי לוי, שם ה). וגם לא לנבונים עושר אתמול היה מסיח כעשיר שוב מחרון אפך סלח נא לעון העם הזה ועכשיו הוא מסיח כרש ואתחנן עשה עמי חנם (שם ט). היתה נפשו של משה מתקשה לצאת והיה משה מסיח עם נפשו וכו' (שם יא). א"ל משה לך ועשה מהרה שמתוך שאתה מסיח הם מתים (תנחומ' צו יב). התחיל מסיח עמו שמא יעשה תשובה (שם תזריע יא, בובר). התחיל מסיח מי הגיד לך (שם). עומד ומסיח במלך המשיח (פסיק' רבתי, לא, ותאמר ציון). לעולם יהא אדם יודע אצל מי הוא יושב ואצל מי הוא עומד ואצל מי הוא מיסב ואצל מי הוא מסיח (דא"ז ה). — ומ"ר: אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה (ר' יוחנן, תענ' ה:). בנוהג שבעולם מלך ומטרונ' יושבין ומסיחין זה עם זה (הוא, מד"ר דבר' א). [למי שיח] ועל מי הן מסיחין (תנחו' שמיני ז, בובר). — וּמֵסִיחַ לפי תומו, כלומר, סתם, בלי כונה מיוחדת: מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב על כתיפו של אבא וכו' (רב יהודה אמר שמואל, כתוב' כו.). כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם ואשה וקטן מסיחים לפי תומם (ב"ק קיד:). פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה (רב כהנא, יבמ' קכב:). כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה (כתוב' כז:). — ובסהמ"א: שהישמעאלים מעצמם הסיחו לפי תומם ואמרו להם הדברים הללו (מהרי"ט, שו"ת אה"ע לו).