ש"ז, כ' סֻכּוֹ, סוּכּוֹ, סֻכֹּה — מקום שמסתתרות בו חיות טֹרפות לארוב לטרפם, Dickicht; fourré; thicket: עזב ככפיר סֻכּוֹ1 כי היתה ארצם לשמה (ירמ' כה לח). יארב במסתר כאריה בְסֻכּוֹ1 יארב לחטף עני (תהל' י ט). — ובכלל כמו סֻכָּה : כי יצפנני בְסֻכֹּה2 ביום רעה יסתירני בסתר אהלו (שם כז ה). — ובהשאלה, דירה ומשכן: ויהי בשלם סוּכּוֹ ומעונתו בציון (שם עו ג). — ואמר המשורר: ברח דוד אל שלם סכך ואם תעינו מדרכך אנא הצץ מחרכך (ברח דודי, יוצ' ב פסח). ועוד יאיר חשכי ויקים את סוכי וישיב שם מלכי ואויבי ידע כי יש אלהים בישראל (ראב"ע, אמרר בבכי). בחרתי בחיר האל השר הטפסר רבינו שמואל כי הוא לבדו ידע ערכי והאיר חשכי והקים סכי ואני אמתו והוא מלכי (ר"י חריזי, אגר' לשון הזהב, דברי חפץ, הוצ' עדלמן). המות מסך עלי כל חי חסך והיה להם סך ועברו העברות כאילו הוא מסעד לכל אדם נועד ומי זה חי לעד ועמד לדורות (רלב"ג, ואומר אל תחשה, האסיף תרנ"ו 147).