עת' יִסְכֹּן, יִסְכּוֹן, יִסְכָּן. — סכן הדבר לפלוני, היתה לפלוני תועלת מהַדָּבָר nützlich sein; être utile; to be of use: הלאל יִסְכָּן-גבר כי יִסְכֹּן עלימו משכיל (איוב כב ב). כי תאמר מה יִסְכָּן-לך מה אעיל מחטאתי (שם לה ג). — וסתם דבר לא יִסְכֹּן, שאין בו תועלת: הוכח בדבר לא יִסְכּוֹן ומלים לא יועיל בם (שם יה ג). — סָכַן הָאָדָם, מצא תועלת: כי אמר לא יִסְכָּן גבר ברצתו עם אלהים (שם לד ט). — ובסהמ"א: וישוב פגרי אל הארץ אשר ממנה לקח ורוחי יהלוך אליך למשפט נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה מקום לא יועיל הון ולא יסכן קנין (בקשה לר' בחיי, בסוף ספ' חו"ה בערב', הוצ' ד"ר יהודה). אשתה דמי נטעי עלי דם ימי לא יסכנו בהם אבל יסכנו הם בעדם צהלה ירונו תצר אדמה מנשוא כסלם עדי (רמב"ע, אם אהלי, או"נ ב 185). הוא מעדנים לנפשי הוא מועדי וחסדי בו אדבקה ואסכון איך רע לי יאונה (ראב"ע, איך אכסלה). במסלותיך עמדה רגלי והליכותיך הראיתה לי תסכן ארחי תשת עדך ציץ על מצחי (הוא, אתה גוחי). אסכון עמך אלהי בעודי אולי אשלם מצר אשר יראה וממצוק נעלם (הוא, אסכון עמך). ואשבע ביום ההוא לבל אזיק אדם לעולם ועם כלם אסכן ואשלם (ר"י זבארה, שעשוע' יב, דודסון 140). יש מקמץ ומחסר ואסף הון ולא יסכון לו עשרו (ב"ז, ב"ס יא כא).

— הִפע', הַסְכֵּן, הִסְכַּנְתִּי, הַסְכֶּן-, הִסְכַּנְתָּה, — הִסְכִּין לעשות כך וכך, היה רגיל בכך, עשה תמיד כך gewöhnt sein; être habitué; to be accustomed: הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לעשות לך כה (במד' כב ל). — הִסְכִּין עם פלוני, התרגל אליו, הלך בדרכיו, במנהגיו, לפי רצונו: הַסְכֶּן-נא עמו ושלם וכו' קח נא מפיו תורה ושים אמריו בלבבך (איוב כב כא-כב). — הִסְכִּין דרכי פלוני, היה רגיל בהם, ידע אותם: ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הִסְכַּנְתָּה (תהל' קלט ג).