*, סֶפֶד, ש"ז, — כמו הֶסְפֵּד:  ירדו לספד הרואים פנים פטורין ושאינן רואין פנים חייבין (ר' יודה, ירוש' ברכ' ג ב).  האומר הרי עלי עצים למזבח וגזירין למערכה אסור בספד 1 ובתענית ומלעשות מלאכה בו ביום (שם, פסח' ד, גני' 109). — ובסהמ"א: כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף מחרונך אם לא כחצות לילה רגלי באת אלי לתקן ספד ולהכריז נהי וכו' הלא כה קראני בהאסף אדוני אביך כוננת רב ספד וחקותי דברי קינות אשר קוננו כל ישראל דבר יום ביומו כל ימי האבל (מנחם בן סרוק, אגר', ספ' תשו' תלמידי מנחם XXXII).  ור' אמיתיי הכין ספד 2 לקוננהו וכל הקהל בכו אותו ויקוננהו ור' אמיתיי ספדו בקינה שעשה בעבוריהו (אחימעץ, סדר חכמים ב' ניבויאר 124). — ואמר הפיטן:  עיניך רואות תהיינה פקוחות עוני וענוי מצרות המתוחות ספד לרנה לרצוי תוכחות סבות והפוך בדרכיך הנכוחות (תבוא לפניך שועת חנון, סליח' יום א').  על יום חרבן היכל מקדש מדי ליל זה ספד יחדש על עיר קדש ועל המקדש (על יום חרבן, קינ' ערב' ת"ב, ספרד'). — ומ"ר סְפָדִים: ונסים על בנו מלבש חרדים ותשירו בבית משפט ושמחה והוא יקרא בבית אבל ספדים (ר"ש הנגיד, הכימים).