*, ש"ז, מ"ר סַפְדָּנִים, — מי שאומנתו לספוד על המתים:  מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו (ר' יהודה בשם רב, מו"ק ח.).  כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהם (ברכ' סב.). —  ובסהמ"א:  לא יביא ספדן לערער על מתו שמת זה ימים רבים (רע"ב, מו"ק א ה).  שמע מהתינוקות שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם עלה אחר מטתו וכו' הרי זה מעיד מפיהם (הלבוש, אה"ע אישות יז יג).