פ"ע, סָפְדָה, סָפְדוּ, סֹפְדִים, סוֹפְדִים, סָפוֹד, סְפוֹד, לִסְפֹּד, סִפְדוּ, סְפֹדְנָה, אֶסְפְּדָה, תִּסְפֹּד, תִּסְפְּדוּ, יִסְפְּדוּ, — סָפַד למת, סָפַד על מת, עשה לו מִסְפֵּד כמנהג, קונן עליו וספר בשבחו וקרא הוי אחי הוי אדון וכדומ' klagen; se lamenter; to lament: ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לִסְפֹּד לשרה ולבכתה (בראש' כג ב). וַיִּסְפְּדוּ שם (בני יעקב) מספד גדול וכבד מאד ויעש (יוסף) לאבין אבל שבעת ימים (שם נ י). וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וַיִּסְפְּדוּ לו ויקברהו (ש"א כה א). וַיִּסְפְּדוּ ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם יי' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב (ש"ב א יב). ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה אישה וַתִּסְפֹּד על בעלה (שם יא כו). ויבא אל עיר הנביא הזקן לִסְפֹּד ולקברו וינח את נבלתו בקברו וַיִּסְפְּדוּ עליו הוי אחי (מ"א יג כט-ל). בבאה רגליך העירה ומת הילד וְסָפְדוּ לו כל ישראל וכו' היא באה כסף הבית והנער מת ויקברו אתו וַיִּסְפְּדוּ לו כל ישראל (שם יד יב-יח). אל תבוא בית מרזח ואל תלך לִסְפּוֹד ואל תנד להם וכו' ומתו גדלים וקטנים בארץ הזאת ולא יקברו ולא יִסְפְּדוּ להם ולא יתגדד ולא יקרח להם (ירמ' יו ה-ו). לכן כה אמר יי' אל יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה לא יִסְפְּדוּ לו הוי אחי והוי אחות לא יִסְפְּדוּ לו הוי אדון והוי הדה (שם כב יח). בשלום תמות וכו' והוי אדון יִסְפְּדוּ לך (שם לד ה). הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תִסְפֹּד ולא תבכה ולא תבא דמעתך (יחזק' כד יו). לא תִסְפְּדוּ ולא תבכו (שם כג). ושמתי שמרון לעי השדה וכו' על זאת אֶסְפְּדָה ואילילה אילכה שולל וערום אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה כי אנושה מכותיה (מיכ' א ו-ט). והביטו אלי את אשר דקרו וְסָפְדוּ עליו במספד על היחיד וכו' וְסָפְדָה הארץ משפחות משפחות לבד (זכר' יב י-יב). עת לבכות ועת לשחוק עת סְפוֹד ועת רקוד (קהל' ג ד). — וסָפַד לפני המת, בפניו, אצלו: ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר וכו' ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם אשר אתו קרעו בגדיכם וחגרו שקים וְסִפְדוּ לפני אבנר והמלך דוד הלך אחרי המטה (ש"ב ג ל-לא). — ובהרחבה, על צער ואבל, צרה בכלל, על חרבן האֻמה וכיוצא בזה: על שדים סֹפְדִים1 על שדי חמד על גפן פריה (ישעי' לב יב). על זאת חגרו שקים סִפְדוּ והילילו כי לא שב חרון אף יי' ממנו (ירמ' ד ח). הילילי חשבון כי שדדה עי צעקנה בנות רבה חגרנה שקים סְפֹדְנָה והתשוטטנה בגדרות כי מלכם בגולה ילך כהנים ושרים יחדיו (שם מט ג). חגרו וְסִפְדוּ הכהנים וכו' כי נמנע מבית אליהכם מנחה ונסך (יוא' א יג). אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וְסָפוֹד בחמישי ובשביעי (זכר' ז ה). — ובתו"מ: גוי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב (שבת כג ד). נחמיה איש שיחין פגע ביה ירושלמי אחד אמר לי זכי עימי חדא תרנגולתא אמר ליה הילך טימיתיה וזיל זבון קופד [וזבן קופד] ואכל ומית ואמר בואו וספדו להרוגו של נחמיה (ירוש' פאה ח ט). אל תספדוני בעיירות מפני המחלוקת (רבי, שם כלא' ט ד). מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון מפני שיום טוב של עצרת היה (חגי' יח.). וכשמת אמרה להן סיפדו לזה שפטפט ביצרו יותר מיוסף (גיט' נז.). באותה שעה בקש משה למות כמיתת אהרן מפני שראה מטתו מוצעת בכבוד גדול וכתות כתות של מלאכי השרת סופדות אותו (אדר"נ יב). והיה הקב"ה סופד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח (מד"ר איכ', פתיח'). — ובסהמ"א: וישלחו אליו זקני העדה אל מת המצוה עימם להיוועדה ללכת לקוברו לבכות ולספדה ולעשות לו כבוד כצווי התעודה וכו' (אחימעץ, סדר החכמים ב', ניבויאר 124). — ואמר המשורר: עמי ספד כי הכרוב סר מדביר וכלי קרב וכלי יקר נפזרו (רשב"ג, בימי יקותיאל). ידידי הלבן עשר וששה ספד ובכות עליהם האסופה (הוא, מליצתי, שער השיר 36). ועלי ספדו כוכבי שחקים ולי התנודדו סהר וחמה (רמב"ע, חרדה לבשה תבל, שם 66). ספדנו בגלותנו חפוי ראש ואבל על נהרות בבל (ר"י הלוי, מי נתן, שם 114).

— נפע', נִסְפַּד, יִסָּפְדוּ, — נִסְפַּד פלוני, ספדוהו, עשו לו מספד: ממותי תחלואים ימתו לא יִסָּפְדוּ ולא יקברו (ירמ' יו ד). והיו חללי יי' ביום ההוא מקצה הארץ ועד קצה הארץ לא יִסָּפְדוּ ולא יקברו (שם כה לג). — ובתלמ': מיתתנו במדבר קשה לנו ממיתת אחינו באפילה שאחינו נספדו ונקברו ואנחנו תהיה נבלתנו מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה (מכילת' בשלח ב). אל שאול שלא נספד כהלכה (יבמ' עח:). מת שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת (ר' נתן, סנה' מז.). — ואמר המשורר: וכל איש לא יהי נספד כפי שניו אשר חיה ולא עשרו יהי נזכר ביום יובא במאפליה (ר"ש הנגיד, הבמות  פליליה).

— הִפע', *הִסְפִּיד, — עשה מספד, נשא קינה וספר בשבחו של מת: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו (ר' יהודה, מגל' ג ג). עבדים ושפחות אין מספידין אותן (ברכ' טז:). באותה שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום (רב יהודה בשם רב, מו"ק ח.). ואין מספידין בהן (בבתי כנסיות) הספד של יחיד וכו' ומספידין בהן הספד של רבים (מגל' כח:). — ועי' עוד הספד.