— א) ש"ז, מ"ר כנ' עֲטִינָיו: זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן ושליו עֲטִינָיו1 מלאו חלב2 ומח עצמותיו ישקה (איוב כא כג–כד). — ובסהמ"א: דלאו מחובר הוא (החלב) אלא פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה (רש"י, שבת לה.). כאשר נאמר עוד בענין הזה עד מתי תתחמקין כלומר עד מתי תקיפי ותתעכבי משוב והוא נגזר מן חמוקי ירכיך אשר הם העטינים המקיפים את הירכים והשוקים וזולתם (ר"י א"ת, השרש' לריב"ג, עג ה). כי באמת על זאת יתפלא כל משכיל וטהור לב יוסיף לתמוה איך קצר ימים ושבע רוגז עת תפקחנה עיניו לראות אשר רק חתולי אטון ועטיני חלב כל מחסוריו בראשיתו ארון עץ ואבן מראשותיו כל קניניו באחריתו (ר"ש בלוך, שבי"ע א, הקדמ' 7). — ואמר המליץ: עטיניו מלא ראש ולען עצמותיו ישוקה (רסע"ג, תוכחה, JQR. NS III. 96). — ואמר המשורר: ואצעדה תהי עש על זרעי ובניה רבידי צורני אזי לא אחמד עזה ואלו תשוה מעלות גלגל עטיני (רמב"ע, הקילותי, שער השיר 71). התאבקו יחד ברבעיהם ואת עפרות עטיניהם ימי עד חוננו (הוא, דיואן קכה). ותכחדי כי את הרגתים והלא דמם בבתיך ובעטיניך שמת את ימותיהם חלום סתום ואך מות שבריך ופתרוניך (הוא, תבל תני לבך, דוקס 100). כלנו (היינו) שאננים וחלב בעטינינו וממתני קמיַנו עבה קטנינו ועתה דלונו וגברו שוטנינו (אחזתי בסאתי, יוה"כ, סדור תימני). להתענג בזיו כבוד ולמוץ חלב...ד למלאת העטינים ולנחול יש עדי נצח נצחים ואוצרותי למלא מחסונים (ר' שמואל בן עלי, אגר', תרביץ ב 76). — ומ"י אסובב על מקום עטין כמו נזיר סחור כרמא ודי שתהיה עמי מטוהרה ולא גושמה (ראב"ע, קרא שיר זה). — ואחר (שרחצו את האתון) הנה העטין והוא שם הכלי שמשימין בו חלב מלשון עטיניו מלאו חלב במים חמים ויחלב בה (קאנון ג י ה ו). עֲטִינֵי השמים: ראוי לדעת מעשה השנה ועטיניה מהקבציים והנכחיים הקודמים לארבעה הפרקים בטבע המזלות טלה מוליד רעם וברק וראש המזל הזה מוליד רוחות ומטר ואמצעותו בינוני וסופו שידף וכו' (ר"י הכהן מטולטיליא, אותות השמים ומשפטי הכוכבים ב, ו.) . — ב) זיתים עטונים: המשלח לחבירו שתילין ועטינין והוצני פשתן מעשרן ודאי מפי שנחשדו רוב בני אדם עליהן (ר' יהודה  משום ראב"ע, תוספת' מע"ר ג, ס). א"ר פינחס בי רבי  זכיי מתני'  בעטינים מה דתני ר' חייה בגרגרים (ירוש' מו"ק ב א).