*, ש"נ,—  שה"פ מן ג. עָטַף, כמוא. עִטּוּף: תלמידי חכמים ניכרים בהילוכם ובדיבורם ובעטיפתם בשוק (ספרי דבר' שמג). כעטיפתינו בחול כן עטיפתנו בשבת (ירוש' פאה ח ח). מנודה מהו בעטיפת הראש א"ר יוסף תא שמע והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלים עד שירחמו עליהן מן השמים (מו"ק טו.). וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעלים אינה עטיפה1 (שמואל, שם כד.). ר' יצחק (אמר) בירכו במן וקידשו במקושש בירכו בעטיפה רב הונא אמר צריך להחליף (מד"ר בראש' ב, תיאוד'). שני תלמידים משל ר' יהודה שינו עטיפתן בשעת השמד וכו' (שם פב). דגול מרבבה א"ר אבא בר כהנא מלך בשר ודם מעטיפתו ניכר ברם הכא הוא אש ומשרתיו אש (שם, שה"ש, מה דודך). ת"ח צריך שיהא צנוע באכילה ובשתיה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל בהליכתו ובעטיפתו ובקולו (דא"ז ז.). — ובסהמ"א: וכי מאחר שהתבונן בציציותיו בשעת עטיפתן וברך עליהן לאחר מכאן למה אוחזן בידו וכו' (אוצ' הגא' א, לוין 36). ואלה תולדות אהרן ומשה רבות' אמרו לא מפני שהיו עטיפת פניהם שווה לפיכך ייחס האבות עם הבנים וכו' (גנזי שכטר א, גינזבורג 95). כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש (רמב"ם, סנה' ג ז). —  עֲטִיפַת הארץ: דשא ארברי"ץ עטיפת הארץ מכוסה בירק (רש"י, דבר' לב ב).