°, עטייה, מ"ר עַטִיּוֹת, ש"נ,—  שה"פ מן א. עָטָה, ואמר הפיטן: אור נוגה עטית מעילו ברוך שם כבוד גדלו גבור כח ושגיא חילו שרפים עומדים ממעל לו (אור נוגה, מוס' יוה"כ, מחז' איטל' ב, קכד:). טירתך אור עטייתך נוגה וזורחך כמראה קשת (Elbog., Stud. 185). קדוש עטיות בדים לבנים קשוטים כפרת אבות ובנים רצוי עבודתם בהם מתלבנים רשע ועון וחטא סרבנים (ר' שמעון, איך אשא, סליח' מוס' יוה"כ). —  רק דמות כמראה אדם כעין בבואה ואף עטיית אורו ולבוש הודו והדרו לא ראה (ר"א מבלגנצי, פי' יחזק' א כז).