ת"ז, נק' עֲיֵפָה, מ"ר עֲיֵפִים, °עֲיֵפוֹת, — חלש, בלי כֹח, מפני יגיעה, מפני רעב וצמא, müde, erschöpft; fatigue faible; weary, faint: ויבא עשו מן השדה והוא עָיֵף ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עָיֵף אנכי (בראש' כה כט-ל). אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עָיֵף ויגע (דבר' כה יח). ויבא גדעון הירדנה עבר הוא ושלש מאות האיש אתו עֲיֵפִים ורדפים ויאמר לאנשי סכות תנו נא ככרות לחם לעם אשר ברגלי כי עֲיֵפִים הם (שפט' ח ד-ה). ויבא המלך (דוד) וכל העם אשר אתו עֲיֵפִים וינפש שם (ש"ב יו יד). ודבש וחמאה וצאן ושפות בקר הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכול כי אמרו העם רעב וְעָיֵף וצמא במדבר (שם יז כט).  אין עָיֵף ואין כושל בו (ישע' ה כז). אשר אמר אלהים זאת המנוחה הניחו לֶעָיֵף וזאת המרגע (שם כח יב). — ובפרט חלש מפני צמא ומשתוקק למים: כאשר יחלם הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו וכאשר יחלם הצמא והנה שתה והקיץ והנה עָיֵף ונפשו שוקקה (שם כט ח). כי הרויתי נפש עֲיֵפָה וכל נפש דאבה מלאתי (ירמ' לא כה). מים קרים על נפש עֲיֵפָה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כה כה). לא מים עָיֵף תשקה ומרעב תמנע לחם (איוב כב ז). — ובהשאלה ארץ עֲיֵפָה, יבֵשה, מאין גשם: כפלגי מים בציון כצל סלע כבד בארץ עֲיֵפָה (ישע' לב ב). צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה וְעָיֵף בלי מים (תהל' סג ב). פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עֲיֵפָה לך (שם קמג ו). — ובתו"מ: אין נמסר עם עייף בתורה ביד מי המציק לו (ר' אלעזר בר ברכיה, סנה' צד:). נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילני מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח (מד"ר שמות יט). ד"א עיפתה שהרשעים עייפים בה (שם לח). משנתיגע הרבה פגעה בו סגולה וראתה משה שהיה עיף מן היגיעה אמרה לו אדוני משה למה אתה עיף אמר לה וכו' (שם דבר' יא). שאין דברי תורה נבלעין אלא במי שהוא עיף להם (אליהו זוט' יד). — ואמר הפיטן: רץ והקרה בדרך עיפי טרחות דֹרך (ר"א הקליר, אץ קוצץ, יוצ' שבת זכור). שישו בדברי דת המשעשעים נפש עיפה כמים קרים (גנזי שכט' ב, גינצבורג 406). ויישן מאשר הרע כעיף או כשכרה ותעש לו אשר תחפץ ותשחק בו כצפורה (ר"ש הנגיד, אחי מוסר). מהם נסיכות ומהם משרתות מהם צבאות רצות ובאות לא עיפות ולא נלאות רואות ולא נראות (רשב"ג, כתר מלכות). ויורם מחשבות מדע וערמה לפת מוסר ומי שכל עטופים ברעב ועיפים הם בצמא (רמב"ע, חרדה לבשה תבל). ותעיתי בתלאובות פתיות והיא אל קר רסיסיה עיפה (הוא, ברשפי הבכי, דיואן קנח, בודל'). צרי היגון ומרפא לא נחה בו ימצאו גיל ושמחה לאובד ולמרי נפש אתן מנחה כל עיף הטרדות ויגע המקרים יתור בו מנוחה (רש"ט פלקירא, צרי היגון, ג.).