פ"ע, עָיְפָה, —  כמו עִיף, עָיְפָה נפשו, נחלשה, דכאה מפני רֹב צער וכדומ': כי קול כחולה שמעתי צרה כמבכירה קול בת ציון תתיפח תפרש כפיה אוי נא לי עָיְפָה נפשי להרגים (ירמ' ד לא). —  ובסהמ"א: ונחלשו הסוסים מן המרוצה עד כחללים נאקו ועיפו החרבות משפך דם צעקו (ר"י חריזי, תחכמונ', קאמינקא 482). הגיעה עת הצהרים ידי הבוצרים והבוצרות עיפו וישטחו להם שטוח בכל פנות הכרם לצחק ולהחליף כח (מאפו, אהבת ציון ה).

—  הִתפ', °הִתְעַיֵּף, מִתְעַיֵּף, —  כמו קל: פי' הברכים שמתעייפין מפני המזיקין שסומכין עליהם (ערוך ערך שה).