עִיף
פ"ע, וַיָּעַף — עַָיַף, נהיה עָיֵף, נחלש: ותתקע (יעל) את היתד ברקתו (של סיסרא) ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף1 וימת (שפט' ד כא). ארור האיש אשר יאכל לחם היום וַיָּעַף העם (ש"א יד כח). וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים וַיָּעַף דוד (ש"ב כא יה)
1 [במקום: וַיָּעָף, ואמר רד"ק וז"ל: העין בפתח להבדיל בינו ובין ויעף אלי שהוא ענין אחר, ע"כ, וכן ל(ש"ב כא יה), ובשרש עוף, ועי' גם בפרושו של סגל לשמואל.]