*, עיכוב, שה"פ מן עִכֵּב, — כמו עַכָּבָה: תמן צלי אש כי אם צלי אש שנה עליו הכתו' לעיכוב (ירוש' פסח' ז ב). מאי כדון למצוה או לעיכוב (שם מגיל' ג ח). אם היתה עיכובה מחמתו ניזונת משלו (ריב"ל, שם כתוב' ה ג). המתפיס עולה לבד"ה אין בה אלא עיכוב גזברין בלבד (עולא, תמור' לב.). — ובסהמ"א: הקיצה אחי משינת פתיותך וכו' וכמה ועד מתי העכוב הזה וכבר בלית ימיך ברצון תאותך (ר"י א"ת, חו"ה, התשובה י). אבל לא תמנע הטענה הזאת שיקח האדם העצה הטובה ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך וכו' שתבחור בזריזות ובהשתדלה או בעצלה ובעכוב (הוא, הכוזרי ה כ). אמרו שאדם אחד עמד בשער המלך וכו' כתב באגרת ארבעה טורים האחד הצורך והתוחלת הביאוני אליך השני עם החסרון אין סבל על העכוב וכו' (הוא, מבח' הפנינ' לרשב"ג 16). — ואמר הפיטן: צמצם שכנו מרכבי יום חנוך כרכובי צפיתי פה עכובי על משכבי (אור, יוצ' א פסח). בעשר מכות פתרוסים הפרכת וארכא למו הארכת לשלח בלי עכוב עם אשר בררת (בעשר, יוצ' ב פסח). צדיק נאלמתי בעכובי תפלתי סתם ועכבי צערוני לילות לעכבי על משכבי (אנעים חדושי שירים, יוצ' א פסח, מחז' איטל' א, קד.).