1, פ"י, עָכַרְתִּי, עֲכַרְתָּנוּ, עֲכַרְתֶּם, עֹכֵר, עוֹכֵר, עֹכְרָי, יַעְכֶּרְךָ, —  עָכַר את פלוני, הביא עליו צרה, רעה גדולה, betrüben, verwirren; troubler, affliger; to trouble, distarb: ויאמר יעקב אל שמעון ולוי (אשר הרגו את אנשי שכם) עֲכַרְתֶּם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי (בראש' לד ל). ויאמר יהושע (לעכן אשר לקח מהחרם וגרם מפלה לישראל) מה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכָרְךָ יי' ביום הזה (יהוש' ז כה). ויהי בראותו אותה (יפתח את בתו) ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתני ואת היית בְּעֹכְרָי2 ואני פציתי פי אל יי' ולא אוכל לשוב (שופט' יא לה). — עֹכֵר ישראל: ויהי בראות אחאב את אליהו ויאמר אחאב אליו האתה זה עֹכֵר ישראל ויאמר (אליהו) לא עָכַרְתִּי את ישראל כי אם אתה ובית אביך (מ"א יח יז-יח). ובני כרמי עכר עוֹכֵר ישראל אשר מעל בחרם (דהי"א ב ז). — ואת הארץ: ויאמר יונתן עָכַר אבי את הארץ (במה שאסר להצבא לאכל) ראו נא כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה וכו' (ש"א יד כט-ל). — ואת גופו: גמל נפשו איש חסד וְעֹכֵר שארו אכזרי (משלי יא יז). —  וביתו: עֹכֵר ביתו ינחל רוח (שם כט). עֹכֵר ביתו בוצע בצע (שם יח כז). — ובתלמו': כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין ועוכרין אותו (ברכ' ה.). כל אדם שיש בו גסות הרוח אפילו רוח קימעא עוכרתו (ר' חסדא ואיתימא רב עוקבא, סוט' ה.). —  ובסהמ"א: מי שבוצע בצע סופו לעכור ולהשחית את ביתו (ר"י בן נחמיאש, פי' משלי טו כז). חנך בנך ויסר אותו בכל כחך ולא תעכרך תרבות רעתו (ב"ז ב"ס ל יג). —  ואמר הפיטן: חמסי אם גבר לעכור חסידים אלו והריגתם זכור (אודך כי אנפת, יוצ' שבת א חנוכה). פועל שטימת בכורה לעכור צמיתות צאן קדשים למכור (אזכיר סלה, יוצ' שבת זכור). ותפקוד ותזכור כאב צר לעכור פיהו לסכור לנוע כשכור (אל נא, יוצ' פרש' זכור, סדר ר"ע השלם ב, רכא:). —  ואמר המשורר: חדד מכר וחת עכר ולו הכר ופיו סכר בבוז נכר עדי שכר ואך זכר לו בכר (ראב"ע, אני אני). — עָכַר נפשו, שארו: עזוב בני ואל תלך בחברת איש עכר נפשו חזק לבך אל גאלך והדבק בשם קדשו (הוא, מצחק בקוביה, כהנא א, 162). עכר שארו איך ייטיב לאחר הוא לא יצלח בעשרו (ב"ז ב"ס יד ה). — * במשמ' העקרית, דלח ורפש: פחותה מבנות שלש שנים ויום אחד וכו' למה זו דומה וכו' לעוכר את העין3 וחוזרת וצוללת (ירוש' כתוב' א ב). שפיר מרוקם וכו' אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו וכו' (שם נדה ג ג). מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגלו (ברכ' כה:). ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעה עוכרתו אדם וכו' (ר' אלכסנדרי, סוט' ה.). וכשהוא עוכרן אין עוכרן ביד אלא בכלי (נדה כ.). רבנן אמרי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה (מד"ר בראש' פ ).

— נִפע', נֶעְכַּר, בינ' נֶעְכָּר, נק' נֶעְכָּרֶת, — שעכרו אותו: נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נֶעְכָּר (תהל' לט ג). בית צדיק חסן רב ובתבואת רשע נֶעְכָּרֶת (משלי יה ז). — ואמר בן סירא: אך עם איש מפחד תמיד אשר תדע שומר מצוה אשר בלבבו כלבבך ואם תכשל יעכר בך (ב"ס גני' לז יב). — ואמר המשורר: מה אנושה מכתי ומה נעכרת וכיום הזה סרה ממני כל תפארת (ראב"ע, איך אוכל). המטר מטר גפרית ואש עליו עד כי ביד מות יהי נעכר (ר"י חריזי, תחכמוני נ). בלב נעכר במספד מר אקונן ואאנח ובבכי אמרר (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 15. ראיתי עמדתו מרעיד לבי יתר מחרדתו כי נעכרתי עד זכרתי חמדת לבי וסגלתו (עמנו', מחב' ח). הבטן עקר ומשתיתו נעכר הנחש נחש בריח רותח ומליח (ר' יוסף ידידיה, לבי הטה, כנף רננים, עג:). — *ובמשמ' שדלחו אותו, שנעשה עבה: לא משום זה אלא שהלח נעכר4 והיבש אינו נעכר4  ר' יוסי, מנח' ט ה. שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים (תוספת' נדה ב ב). יצללו ולא יעכרו (ירוש' שם ב ו). דם נעכר ונעשה חלב (שם בבלי ט.). ובסהמ"א: ןמשקע מים המי' הצלולי' ששקע הטיט ולא נעכרו ברגלי' (רש"י, יחזק לד יח).

—  פִע'  *עִכֵּר, — כמו קל: אמר ליה (שמואל לרב חמא בר גוריא) לעכר מוחך (ב"ק צט:) — ובסהמ"א: שאם אינן עכורין (המים) אינו רשאי לקרות (ק"ש) אלא יעכר המים ברגליו (ר"ח, אוצ' הגא' א, נספח', לוין 28). ואין שיעור למים ולא לעפר ומעכרן  בכלי ומשער בהן לשעתו ובמקומו כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכרן (רמב"ם אסורי ביאה ה ח). וכן מימי אדמה נוטל מבקעה אדמה ונותן עליה מים עד שיעלה המים על העפר כקליפת השום ומעכרו בכלי ומשער בהם לשעתו כשהן עכורין ואם צללו חוזר ומעכר (ר"א הקראי, ג"ע, ענין טומאה וטהרה, ד, קיא.).

—  הִפע', °הֶעֱכִיר, – כמו קל: כשדורס אדם במים שאינם עמוקים שיוכל לגעת ברגלו בארץ מעלה הטיט ומעכיר  המים (רד"ק, יחזק' לב ב). העפר מעכיר את המים (ר"י אבוהב, נהר פישון, מג::). כי מדי עברו איש לפתח ביתה שעדיין אינה בפתח רק מתקרב כאמור לפתח ולא בפתח שם תעוררנו אשת כסילות יצרו להעכירו (ר"מ אלשיך, משלי ט יג).

— הִתפ', °הִתְעַכֵּר, נתעכר, — נעשה עָכוּר, – עבה וגס: שלא יתעכר החלב (רמב"ם גרוש' יא כה). כל אשר יקרבו הגשמים לנקודת המרכז התעכרו והתעבו עצמם וכבדה תנועתם (ר"ש א"ת, מו"נ א עב). זה הנברא כשיתעכר יתגשם וכשיתגשם יתגרם וכשיתגרם יעמד (ר' אלחנן בן אברהם, יסוד עולם י, ספ' השנה, ביהמ"ד בודפסט 1898-9, 21). כי למה שנתעכר חמרנו בזוהמת נחש תעכב זוהמתנו מלקבל בגוף ונפש מערכת שולחנו יתברך מלא דשן אשר הכין לנו (ר"מ אלשיך, משלי ט ד). האדם אשר יחטא תדבק החטא בנפשו ותתעכר כמראה אשר קבל עשן בבית ונתעכר (ספ' מלכיאל, ח:).